כשחיילי צה״ל נלחמים כמו אריות, יש תחושה שאין לנו את הפריווילגיה לעסוק ביום שאחרי ובשאלת ההסדר המדיני. אבל, בהתחשב בסבלנות ההולכת ופוקעת של הקהילה הבינלאומית, אין לנו את הפריווילגיה שלא לעסוק בסוגיה הזו. למעשה, כשחיילינו מקריבים כל כך הרבה בסמטאות של ג׳באליה ושג'אעיה, חובה עלינו לעסוק היום באיך תיראה מדינת ישראל אליה הם יחזרו בשוך הקרב.
אזרח שוודי המועסק על ידי האיחוד האירופי הועמד לדין באיראן באשמת ריגול למען ישראל
צריך להוציא את סינוואר מהמשחק: ישראל הולכת על מהלך שובר שוויון
על פניו, תנאי הפתיחה קשים. הרשות הפלשתינאית, שמוזכרת לא פעם בהקשר של היום שאחרי, היא גוף שכל בר דעת יודע שאי אפשר לסמוך עליו. מהרמה של כישלון עמוק בניהול ענייניי המדינה, דרך שחיתות הפושה בכל, ועד עולם הערכים האנטי-ישראלי, התחושה היא שאין שם עם מי לעבוד. וכך, למרות שחמשת מיליוני הפלשתינאים שגרים בין הירדן לבין הים לא הולכים לשום מקום, הסיכוי שישראל תיאות להעניק להם ריבונות קלוש.
הפתרונות שמוצעים במצבים כאלה, כגון הצבת כוח רב לאומי של האו״ם, גם הם לא משכנעים. הנוכחות של כוח יוניפי״ל בלבנון, שהמנדט שלו חודש פחות מחודשיים לפני ה 7 באוקטובר, היא לכל היותר הערת שוליים בסיפור של התחממות הגזרה מול חיזבאללה. ועם זאת, החול בשעון הבינלאומי אוזל, ואפילו סבלנותה של ידידתנו הגדולה מתחילה לפקוע.
במשבר הנוכחי, הקהילה הבינלאומית חשובה לישראל. אפילו אם נצטמצם רק להיבטים של ביטחון המדינה, ההשתייכות שלנו לציר של דמוקרטיות ליברליות מערביות קריטית לאורך כל תקופת הלחימה. בימים הראשונים שלאחר ה 7 באוקטובר, היד היציבה של הנשיא ביידן על ההגה אפשרה לנו קודם כל להתארגן מחדש כחברה וכמדינה. שתי נושאות המטוסים מנעו מלחמה רב זירתית בנקודה בה היינו פגיעים וחשופים. המעורבות הבינלאומית אפשרה גם לסגור את עסקת החטופים הראשונה, ובכך קידמה אותנו בהשגת יעד מרכזי של המלחמה. ומלבד המטריה הדיפלומטית במועצת הביטחון, בנות הברית שלנו (ארה״ב), וגם אלה שעדיין לא מוגדרות ככאלה (סעודיה) מיירטות טילים שנורים על ישראל.
אז אם אנחנו נדרשים לחשיבה מחוץ לקופסה, אין ספק שהמעורבות הסעודית היא אופציה שכדאי להתעכב עליה. הסעודים מעוניינים למצב את עצמם כהגמון במזרח התיכון. במציאות של עד ה-6 באוקטובר, בזכות החבילה שהוצעה להם ע״י ממשל ביידן, התקרבו הסעודים משמעותית למעמד הזה. אנחנו בישראל התרכזנו בסיכוי ליחסים בין ירושלים לריאד, אבל מבחינת הסעודים מדובר רק באלמנט אחד, שמצטרף להבטחה לכוח גרעיני, שמותיר את האירנים קטנים מאוד במראה.
המציאות של המלחמה יכולה להיות הזדמנות לסעודים לשדרג את החבילה הזו, ובאותה הזדמנות גם לנו לקפוץ על העגלה. ופה נכנס לתמונה מודל ה BOT. במודל שלושה שלבים: build, operate, transfer ונעשה בו שימוש בפרויקטים גדולים של תשתית כגון נמלי ים. הזיכיון לבניה כולל גם הפעלה במשך תקופת זמן משמעותית של מספר שנים, שמאפשרת גריפת רווח לפני החזרת השליטה.
במסגרת הסכם BOT עם נסיך הכתר MBS, יהיו הסעודים מופקדים על בניית תשתיות של נמל ומתקני נפט בעזה, יקבלו את השליטה על הרצועה למשך עשור בשיתוף פעולה מוגדר היטב עם גורמים פלשתינאים, ולמעשה ישלטו ברצועה תוך שהם גוזרים קופון שמן. צירוף של אלמנט כזה לחבילה שמציעים האמריקאים לסעודים יכול להסדיר את עניין עזה לתקופה משמעותית שעשויה לשנות מן היסוד את המציאות ברצועה, להעניק לסעודים נוכחות בעלת ערך גאו אסטרטגי משמעותי לחופי הים התיכון, ולתת לישראל שקט יחסי.
הרווח לא מוגבל רק לסעודים, לישראלים ולפלשתינאים. מבחינת האמריקאים, פתרון כזה יראה שהם עדיין אשפי הדיפלומטיה האיזורית, ולא רק שהם בונים ציר משמעותי נגד טהרן הם גם משאירים אבק לסינים שניסו את ידם לאחרונה בדיפלומטיה האזורית. גם שושבינות איזוריות, כמו מצרים, שנפגעות משמעותית מחוסר היציבות במיצרי בב-אל-מנדב ירוויחו מפיתוח תשתיתי נרחב כל כך ומחזרתה של היציבות האיזורת.
הניצחון האמיתי במלחמה לא יהיה מול ארגון החמאס, לא בהווה ולא בעתיד. החמאס הוא שלוחה אירנית שמנסה להחריב את ישראל ואת עולם הערכים שלנו. ולכן, הניצחון האמיתי הוא ביכולת שלנו לשמור על מי שאנחנו, ובהנחלת תבוסה לאירנים. התחבולה הצבאית של חמאס בשבעה באוקטובר הביאה למציאות הקשה בה אנו מצויים. אבל מה שהחמאס ושולחיו בטהרן פספסו הוא שתחבולה צבאית חשובה, אבל תחבולה מדינית חשובה ממנה.
ניצחון במלחמה תהיה מציאות בה ישראל, למרות שהיא חבולה וכואבת, נשארת עומדת בזירת האגרוף. מציאות בה אנו מקדמים מהלך מדיני מהפכני בזירה האזורית והעולמית. מהלך שנולד מתוך שיתוף פעולה עם בנות ברית ותיקות וחדשות באזור, תחת מטריה אמריקאית. אז נכה את האירנים שוק על ירך.