קביעת מדיניות של מדינה היא מהמלאכות הקשות הקיימות בעולמנו, וניווט הספינה המדינית של ישראל – שנמצאת במאבקים תמידיים מול הסובבים אותה ונתונה ללחצים בינלאומיים בלתי פוסקים – היא אולי המלאכה הקשה מכולן. אין פה רק שאלה של היכולת לבצע מהלכים בכיוון הרצוי, אלא בכלל לדעת מהו אותו כיוון, בייחוד כשלפעמים הברירה היחידה הנותרת היא בין בחירה גרועה לגרועה יותר.
בדרך לשחרור חטופים נוספים? "לראש המוסד חופש פעולה מלא מצד רה"מ בעניין"
המוסד אישר: שבעה פעילי חמאס תכננו לבצע פיגוע נגד ישראלים בדנמרק
בכל המצבים, דבר אחד צריך להנחות את מי שמחליט: מה להערכתו יביא להגברת כוחה של ישראל. שהרי באזור שבו אנו חיים, רק עוצמה בלתי ניתנת לערעור יכולה להבטיח את שרידותנו ועתידנו.
יש בימינו המעבירים ביקורת על ראש הממשלה על מהלכיו המדיניים בעבר ובהווה. זכותם. כך לאחרונה עשה אלון פנקס, מי שהיה ציר ישראל בניו יורק, בטור ב"הארץ" שמכיל טענות שונות. כך למשל, בא פנקס בביקורת על ה"ברית" שבנימין נתניהו "כרת" כביכול עם הרפובליקנים באמריקה, ועל כך שהוא אף "ניהל", רחמנא ליצלן, "רומן" עם דונלד טראמפ (כאילו שראש ממשלה ישראלי כלשהו לא אמור להשתדל "לנהל רומן" עם הנשיא המכהן של ארה"ב...).
פעולות אלו ואחרות של נתניהו ביחס לרפובליקנים היו, על פי פנקס, משגה חמור, שכן בכך גרם נתניהו ל"ריחוק וניכור" של ישראל מהדמוקרטים באמריקה והביא לעימותים בלתי פוסקים עם הנשיאים ביל קלינטון, ברק אובמה וג'ו ביידן.
מה יש לומר על אנליזה כזו בנוגע לאופייה של התנהלות מדינית עם מדינות בכלל ועם אמריקה בפרט? הרי לאורך כל ההיסטוריה של מדינת ישראל היו עימותים, לפעמים קשים ביותר, עם הממשלים האמריקאיים, בין שהיה שם נשיא דמוקרטי ובין שהיה רפובליקני. אותם עימותים נסבו תמיד – אבל תמיד – סביב חילוקי דעות מדיניים. הם אף פעם לא היו קשורים למידת "קרבה" זו או אחרת של ראש ממשלת ישראל, או של נציגים אחרים של ישראל, עם מנהיגים בצד השני של המתרס הפוליטי האמריקאי.
האם סבור פנקס שהמדינאים הדמוקרטים אינם מקבלים כמובן מאליו את זה שהממשלה הישראלית ונציגיה יטפחו קשרים גם עם הרפובליקנים, וחזקים ככל האפשר? האם הרפובליקנים אינם מבינים זאת בקשר ליחסים של ישראל עם הדמוקרטים? ודאי שכן! וכך אכן נהג נתניהו במהלך שנות פעילותו המדינית, כאשר טווה בעבודה מאומצת קשרים ענפים עם חברי קונגרס, הן רפובליקנים והן דמוקרטים – ביניהם טיפוח "רומן" ארוך שנים עם סנאטור דמוקרטי מסוים בשם ג'ו ביידן.
עימותים עם הממשל האמריקאי לא רק שאינם בלתי נמנעים, אלא לפעמים הכרחיים. לא אמנה את הפעמים שבהן עמדנו על דעתנו, שנגדה את עמדת הממשל האמריקאי, ויצאנו נשכרים מכך. ב־20 השנים האחרונות ויותר, התנגדות כזו הייתה קריטית נוכח מטרת־העל שסימן לעצמו הסטייט דיפרטמנט – הקמתה של מדינה פלסטינית. 7 באוקטובר גרם כמעט לכולם אצלנו להבין מה שרבים מאיתנו לא הבינו עד אז - שמדינה כזו, אם תקום, תהווה מרשם מוות בשבילנו, אם כי הרושם שנוטה להתקבל מהמאמר ב"הארץ" הוא שפנקס אינו נמנה עם המבינים.
חברות עוברות שינויים, לפעמים נרחבים. כך קרה בארה"ב במהלך העשורים האחרונים, שבהם עלתה וצמחה האידיאולוגיה הפרוגרסיבית האנטי־מערבית וה"אנטי־קולוניאלית", וכפועל יוצא גם אנטי־ישראלית, עד כדי התנגדות לעצם קיומה של ישראל. אידיאולוגיה פרוגרסיבית זו חדרה עמוק אל תוך המפלגה הדמוקרטית ואל תוך חלקים רחבים מהנוער האמריקאי, שחונך במשך שנים רבות על ידי מורים ומרצים מהשמאל הקשה, מה שהביא רבים מהם לאמץ קו אנטי־ישראלי.
אבל לא, מה פתאום? זה בכלל לא קשור. לשיטתו של אלון פנקס – שאינו אומר מילה על התזוזה שמאלה שחלה בחברה ובפוליטיקה האמריקאית – מה שהביא לתפנית נגד ישראל הוא בעיקר – כן, ניחשתם – היחס החם שנתניהו גילה לנשיא טראמפ ולרפובליקנים.
מפאת קוצר המקום בלבד, לא אתייחס כאן לשאר דבריו של פנקס על כישלונותיו הרבים כביכול של נתניהו במישור הדיפלומטי והמדיני. אסתפק רק ב"כישלון" אחד נוסף שהוא מונה - והוא היחסים של נתניהו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הרי פוטין, טוען פנקס, שינה לאחרונה את יחסו לישראל מהקצה אל הקצה, ואם כך, איזה ערך היה במה שנתניהו השיג אצלו?
המממ... אכן חל שינוי אצל פוטין, שהוא בעיקרו תוצאה של מלחמת רוסיה נגד אוקראינה והישענותה הצבאית של מוסקבה על איראן מאז. אך מה בין זה לביטול החשיבות העליונה שהייתה עד לא מזמן לקשרים שנרקמו בין ישראל לרוסיה – מה שהביא לישראל במשך שנים רבות תועלת עצומה, הן במישור הצבאי (ועדיין מביא תועלת) והן במישור המדיני? נחכה לראות אם במאמרו הבא של פנקס הוא ימתח ביקורת דומה על שמעון פרס, דוד בן־גוריון ולוי אשכול.
הרי הללו טיפחו קשרים עם צרפת ונשיאה שארל דה גול, שהיו - על פי מה שמתברר מהגיונו של פנקס - קשרים חסרי ערך אמיתי, נוכח הפניית העורף של דה גול לנו ביום שבו פרצה מלחמת ששת הימים והפיכתו מידיד לשונא.
מה שבולט אולי יותר מכל במאמרו של פנקס הוא התעלמותו מההישג המדיני הבולט האחרון שהשיגו נתניהו (שכביכול עוין את הדמוקרטים) וממשלתו, והוא התמיכה האמריקאית, המדינית והצבאית, בנו במלחמתנו נגד חמאס. על פי כל קנה מידה מדיני היסטורי, התמיכה הזו היא חסרת תקדים. אבל מן הסתם, אלון פנקס, אילו רק היה מתאפשר לו, היה ודאי משיג הרבה יותר.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי
[email protected]