כאשר חייל או חיילת מסיימים את שירותם הצבאי, בא להם לצאת אל העולם הגדול ולכבוש אותו. בא להם למסור את המדים לבא אחריהם, ולסיים את הפרק הצבאי בחייהם. אבל עוד לפני הטיול הגדול ומסירת הבגדים, הם כבר מבינים שבארץ הקודש הצבא מלווה אותך גם לאחר השחרור, בדמות שירות המילואים.
מיד עם סיום השירות הצבאי מתחילות השאלות. לאיזו יחידה תשובץ, ואם החבר'ה שהיו איתך בסדיר ימשיכו איתך יחד, ולאיזה תפקיד אתה מיועד, ואם יזכרו לך את חסר הנעורים משירות החובה. כשאתה במילואים, המדים תמיד בהישג יד בארון, בכוננות יציאה. כשאתה במילואים, החזרה לעניינים היא מיידית, והדאגה הראשונה היא האם המדים עדיין מתאימים לגוף. כשאתה במילואים, החולצה מחוץ למכנסיים, הנעליים מאובקות ומשופשפות, והכומתה, שהצעירים יחבשו כומתה. אנחנו היינו לוחמים.
אבל כשמגיע הצו, והחייל או החיילת נקראים לפתע לכוננות או למלחמה, הכל משתנה ברגע אחד. קשה לתאר את קושי הפרידה מהבית - מהבעל או מהאישה - אך הקשה ביותר היא הפרידה מהילדים. אתה מביט בהם ומרגיש אשמה איומה בעזיבה הפתאומית של הבית - וגם בכך שמטלות שגרת החיים עוברות כולן לבן או לבת הזוג.
קשה להיות חייל מילואים. הפסקת הלימודים הפתאומית, עזיבת העבודה ללא הודעה מוקדמת, סגירת ברז הפרנסה הפתאומית - כל אלה מעמידות אתגרים לא פשוטים יחד עם שאלות קשות שלאיש אין עליהן תשובות. והגרוע ביותר הוא הצורך לאחוז בנשק ולהיכנס למלחמה. רגע, מתי בכלל אחזתי בנשק לאחרונה? מה השתנה מאז שהשתחררתי? האם יש נשק חדש שאיני יודע לתפעל? ומה יקרה לי אם חלילה אפצע ואאבד את כושר עבודתי? שלא לדבר על האפשרות שאחזור מהמלחמה בארון. מי ישמור על משפחתי ביום שלא אוכל לתת עוד מעצמי? מי ידאג לאשתי או לבעלי? מי יגדל את ילדיי?
הצבא מנסה לשמור את אנשי המילואים ללחימה מאוחרת יותר, ואת המשימות הראשונות הוא מעדיף להטיל על הכוחות הסדירים. אבל במלחמה כמו במלחמה, בתוך שעות או ימים בודדים לכל היותר, יגיע זמנם של אנשי המילואים לחזור לכושר קרבי מלא. לרוץ עם תרמיל על הגב, להיכנס לטנק, לחזור לכל המסכים והכוונות, להעמיס ציוד לנמ"ר או לתותח המתנייע, ותמיד להקפיד לא לשכוח דבר אשר יכול לעלות בחיי אדם.
מדינת ישראל לא יכולה להגן על עצמה ללא כוחות המילואים. ללא הטייסים השומרים על כשירות כל השנה, ללא אנשי התחזוקה שמשמרים את יכולותיו של הלוחם ואת כשירות היחידה. כמות המילואים מול הכוחות הסדירים השתנתה לאורך הזמן. פחות אנשים נקראים למילואים בהשוואה למלחמות העבר. יחידות נסגרו, וצבא המילואים הצטמצם.
ישראל חייבת להצדיע לאנשי המילואים ולחבק אותם. הניתוק משגרת החיים נושא עמו מחיר אישי כבד עבור הלוחמים שהתנדבו לעזוב הכל ולהילחם למען המדינה: הלימודים המשיכו בלעדיהם, הבירוקרטיה לקבלת הכספים והזכויות נראית סבוכה מתמיד, ותשלומי המשכנתה וההוצאות השוטפות לא המתינו שהמלחמה תסתיים. החיים שהיו לפני המלחמה לא ישובו להיות מה שהיו - שלא לדבר על המחיר הכבד שמשלמות משפחות הפצועים וכמובן - ההרוגים.
לא אחת שמענו על כמה בני משפחה המשרתים יחד. נסו לחוש את האימה והחרדה של הוריהם, וקרוביהם, בידיעה שכולם יחד נמצאים בשטח אויב. מאז ומתמיד חשתי שחלוקת הנטל במדינה אינה צודקת: הסיכון הרב שלוקחים על עצמם החיילים בקו הלחימה הראשון - לעומת האזרחים שאינם משרתים ושחייהם אינם בסכנה. משפחות חיילי המילואים מחזיקות את המדינה על הכתפיים שלהן.
זה הזמן לחבק את אנשי המילואים. זה הזמן לומר להם תודה. זה הזמן לזכור את ההקרבה שלהם למעננו. אנשי המילואים הם חומת המגן שלנו, וטוב תעשה המדינה אם תעניק להם את מלוא הכבוד, הסיוע וההוקרה. איש מילואים יקר, אשת מילואים יקרה, אני מצדיע לכם.
תודה.