אנחנו כמעט 100 יום לתוך המלחמה שטלטלה, ועודנה מטלטלת, את עולמנו; מאז ועד רגע זה הפיד שלנו, השיחות עם הסובבים אותנו, ההתכתבויות במייל עם עמיתנו המקצועיים, נצבעו כולם במן שחור מכוער כזה, כמו הצבע של חפיסות הסיגריות שהיו בטוחים שיוריד את היקף צריכתן. עוד קונספציה שלא החזיקה מים, אפרופו. והשחור הוא אותו שחור, ולא בכדי. לאף אחד אין קשב לשום דבר אחר מלבד האבל הקולקטיבי, התופס מימדים שלא תיארנו לעצמנו שנצטרך להכיל בימי חיינו. במעבר חד, לפני כמעט שבוע קרה משהו שונה לגמרי בזירה הציבורית והפוליטית, משהו שנדמה שלא נתנו לו מספיק תשומת לב. וחבל.
שרת ההסברה לשעבר גלית דיסטל־אטבריאן, אחד הקולות הבולטים בליכוד מהרגע בו הצטרפה למפלגת השלטון, הודתה בגילוי לב כי, לדבריה, היא "חלק מהאנשים שגרמו למדינה להיחלש, והחולשה הזו בהמון מובנים הובילה לטבח". בריאיון לכתבת ולמגישה ליאור קינן בחדשות 13, לקחה על עצמה אשמה נדירה בנוף, ואמרה: "אני יושבת ואומרת לך, לציבור הדמוקרטי-חילוני, חטאתי לכם. גרמתי לכם לכאוב, גרמתי לכם לפחד, על החיים שלכם פה. אני מתנצלת על זה".
אף אחד, מבפנים ומחוץ למחנה המלוכד כל כך של הליכוד, לא ראה את זה בא. דיסטל־אטבריאן התייצבה בכל הזדמנות לצד הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו, גם בימים בהם נראה שהרפורמה במערכת המשפט והשלכותיה הולכות לפרק אותנו מבפנים. מה שכמעט קרה, לולא המלחמה שריסקה אותנו ובאותה נשימה גרמה לנו להיזכר אחד בשני. בהחלטה חשובה לא פחות, החליטה גלית להתפטר מתפקידה חמישה ימים אחרי תחילת המלחמה, זאת כשהבינה שמשרדה נותר ללא סמכויות ברגעים החשובים ביותר שלו.
האירוע הזה, החזרה בתשובה הזו, עוררה גל חשוב כמה ימים אחרי, אך הגל הזה התנפץ על שובר הגלים הראשון ולא חזר להרעיש עוד. כמובן שיש דברים נוספים על סדר היום: התקדמות המלחמה, חיסולו של סאלח אל־עארורי, ההתגברות המסיבית של ירי חיזבאללה לכיוון יישובי הצפון, ועוד רבים ומדאיגים. אבל לצד כל אלו חשוב לזכור שיהיה גם כאן את היום שאחרי, גם בזירה הפוליטית, שמוטב שלא ייראה כמו שהיום שלפני. כי אז באמת נתפרק, למרות שראינו את התופת במו עינינו.
שרת ההסברה לשעבר היא אולי הראשונה שבחרה להתוודות שתרמה לפילוג הנורא בינינו לבין עצמנו, אבל היא ממש לא האחרונה שתעשה זאת במוקדם או במאוחר. הסנונית הכל כך חשובה הזו תוביל, בתקווה, לעוד חברי ממשלה רבים, משני צדי המתרס, להודות כי היו חלק במדורת השבט ששרפה כל מה שבא ליד.
זה לא סותר את העובדה שעכשיו צריך להתעסק במלחמה, ושהמיקוד בפוליטיקה קטנה אינו אלא מוץ שמזיז את הראש מהשבת החטופים ומקביעת סדר יום חדש מול חמאס. אבל הקולות הללו עדיין מבורכים, גם אם הם שקטים וגם אם ידוע שישמשו אותנו רק בתום המלחמה. בייחוד כשיש כאלה הסבורים שהכל ימשיך אותו דבר. ובמילים אחרות: פנינו לבאות, או לבאים, שיעשו כמו השרה לשעבר. זה רק עניין של זמן.