חלפו כמעט מאה ימים ולילות מיום שמחת תורה, ה-7 לאוקטובר האיום ייזכר כיום שחור משחור בתולדותיה של המדינה. ביום זה נרצחו כ-1,400 אזרחים, אנשי כוחות הביטחון וההצלה ונחטפו כ-240 ילדים, אזרחים, אזרחיות, חיילים וחיילות.
"יא חביבי, לא תחזור": התקיפה הלבנון שכאבה במיוחד לכתב חיזבאללה
לא רק סיוע הומניטרי: הדרישות של ארה"ב מישראל עולות - וזו רק ההתחלה | אנה ברסקי
עובדות ועובדים זרים נחטפו מתחת לאדמה, למנהרות ללא אוויר לעיר התחתית של רצועת עזה. מאה ימים ולילות של שבי, בידיים האכזריות של אויבנו.
החטופות והחטופים עוברים ייסורי נפש, רעב, עינויים, השפלות ופגיעות מיניות. אין להם תרופות, מזור ותקווה, והם אינם יודעים מה קורה ומתרחש מעל פני האדמה.
כמה חודשים שאני חוזר ואומר שיש להשיב את כל החטופים כולם, אלה שנמצאים בשבי החמאס והג'יהאד בטרם ה-7 באוקטובר ולאחריו, ולשלם כל מחיר, אני חוזר - כל מחיר, תמורת שחררום.
מדינת ישראל כשלה כשלון מחפיר בהגנה על אזרחיה ועליה להשיב אותם הביתה מייד, זו חובתה המוסרית, הבלעדית והעליונה לפני כל מטרות המלחמה החשובות והצודקות שהוגדרו על ידי הממשלה כמטרות המלחמה שיש להשיגן.
כשאני כותב בכל מחיר, כולם תמורת הכל, אני מתכוון שיש להיענות לכל דרישות הרוצחים האכזריים עד האחרונה שבהן, גם אם זה אומר הסגת כוחותינו לגבולות ה-6 לאוקטובר ומתן אפשרות למוחמד דף, יחיא סינוואר ומרואן עיסא, לצאת מרצועת עזה לעיר מקלט זמנית, כפי שנעשה בעבר עם יאסר ערפאת כאשר ישראל אפשרה לו לצאת מנמל ביירות, לעלות על אוניה ולעזוב את ביירות מבלי שיפגע.
ניתן היה לפגוע בו לפני שהוא עלה על סיפון האוניה אבל ישראל עמדה בהתחייבותה ונמנעה מלעשות זאת.
כשאני טוען השבת כל החטופים והשבויים כולם תמורת הכל, אני מתכוון לשחרור כל האסירים הטרוריסטים מבתי הכלא, חדרי החקירות, החיים והמתים, אלה שנכלאו לפני ה-7 באוקטובר ואלה שאחריו.
זה מחיר כבד מנשוא שאין לו תקדים, אך זו חובתינו המוסרית אחרי המחדל המודיעיני והצבאי, כל המערכות הצבאיות והמדיניות כשלו ולכן עלינו לשלם את המחיר הכבד. רבים לא יסכימו עם עמדתי, וישאלו שאלות נכונות וצודקות לגבי המחיר הכבד ששילמנו על החיילים שנפלו בשדה הקרב.
אחרים ישאלו איזה מסר אנו מעבירים לאכזריים שבאויבנו, ויתעוררו גם שאלות רבות נוספות, נכונות וצודקות. על כך אני מבקש להשיב, ועושה זאת בלב חצוי - אין לנו ברירה אחרת, עלינו להציל את החטופים מייד, הזמן דוחק מאוד.
מאה ימים ניסינו כל דרך בהצלחה חלקית. השגנו הישגים חשובים אך שעון הזמן של החטופים הולך ואוזל. שואלים אותי מה יקרה לאחר מכן, ותשובתי שמיטוט החמאס והג'יהאד עד ה-7 באוקטובר לא היה על הפרק ולכן זה לא הדבר החשוב ביותר בעת הזאת.
אם כוחותינו ישובו לגבולם, ניערך לאורך גבול הרצועה למול שטח שיוכרז שטח אש בתוך הרצועה אשר יכלול כמה מאות מטרים, שכל מי שיכנס אליו ימות. כך נבטיח את ביטחון תושבי היישובים בעוטף עזה כשישובו הביתה.
אני קורא למקבלי ההחלטות לשקול את דרך הפעולה שאני ממליץ עליה, למרות מורכבותה, הבעייתיות שבה והתקדים שהיא יוצרת. בדרך זו נשיב את עוצמתנו המוסרית וחובתנו לאזרחי המדינה שהופקרו בגלל הכישלון הגדול.
באשר למנהיגים האכזריים הארכי-מחבלים שהם בני מוות, לא נשקוט ולא ננוח עד שידנו תשיג אותם על פני כל מדינות העולם, בכל מקום מסתור. את רוצחי ספורטאי האולימפיאדה במינכן לקח לנו 20 שנה להשיג וביצענו את החלטתה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, כך שגם עם מרצחי ה-7 באוקטובר נסגור את חשבון הדמים בעתיד.