המלחמה בעזה יצרה חידושים רבים, שלא נתקלנו בהם בעבר במלחמות ומבצעים צבאיים. התחזית שלי היא כי אנו עתידים לראות הפעם תופעה חדשה, בלתי מוכרת: סרבנות שחרור.
המעצמות מפסיקות לממן את אונר"א - מי המדינות שעדיין מזרימות כסף
היחסים בסכנה? ישראל הודיעה כי תכניס כוחות לרפיח, מצרים סירבה
עד כה הכרנו בעולם הפוליטי - ציבורי שלנו סרבנות גיוס. צעירים וצעירות שהחליטו מטעמים פוליטיים או אחרים שאינם רוצים לשרת. זה חל הן על חיילים בסדיר והן על חיילי מילואים. התופעה היא קטנה במימדיה וצה״ל פיתח נוהל מסודר איך לטפל בה ואיך לצמצם אותה למימדים קטנים, חסרי משקל ציבורי.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
סרבנות שקטה נענתה בדרך כלל בטיפול שקט, שחרור מהיר מהצבא או מו״מ שבסופו נמצא תפקיד מתאים, פציפיסטי, שאפשר למלש״ב או למלשבי״ת לחיות בשלום עם השירות הצבאי והמדים.
במקרים קיצוניים, כאשר סרבני הגיוס התעקשו ועמדו על שלהם התוצאה הייתה משפט צבאי וכלא. לפעמים, הגענו לתקופות שירות ארוך בכלא, מלוות בהפגנות ובמחאות אשר בסיומם היו משתחררים מהשירות. צה״ל עשה כל מאמץ להימנע מחשיפה, שכן ההד הציבורי, הן מבית והן מחוץ, ממש לא שרת אותו.
בעבר היו גם מקרים של סרבנות של אנשי מילואים להתגייס, מרביתם על רקע התנגדות פוליטית לממשלה. למשל, בעת מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה שנויה במחלוקת, סרבו אנשי מילואים להתגייס ונענשו. כאן הצבא היה יותר קצר רוח וקפדן ופעל ביד קשה כדי שהתופעה לא תתרחב.
אנחנו נמצאים עתה בחודש הרביעי של מלחמת עזה, מלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו בהתקפה אכזרית וחסרת מעצורים של החמאס. לא רק שלא היו סירובי התייצבות, ההיפך. ישראל הפגינה התלהבות ונכונות לצאת למלחמה בידיעה כי האירוע הזה חייב להסתיים בתגובה, שלא היתה כדוגמתה, ממש כמו התקפת חמאס עלינו, ויסלחו לי החברים מבית הדין הב״ל בהאג.
אבל הזמן עושה שלו ועימו גם שבו המחלוקות החוצות את החברה הישראלית. שחרור החטופים עשוי להביא להפוגה ארוכה ואולי אפילו לסיומה. שתי המטרות שנראו בתחילה תואמות ואפשריות, התרחקו זו מזו והתפצלו בהמשך. עכשיו הדילמה היא בעיצומה והאויב מחדד אותה, החמאס אומר: רוצים חטופים? תחזרו הביתה, תתפנו מכל השטח ומכל ההישגים של המלחמה.
זוהי דילמה קשה, אנושית, מוסרית, מבצעית. השיקולים ידועים. אבל כאן גם פעורה תהום אחרת, מוכרת, אשר דומה היה כי נעלמה בענני העשן ובהדי המלחמה. הפערים בין ימין לשמאל האם להחזיר חטופים בכל מחיר, אבל בכל מחיר, מול הצורך והכורח להמשיך במלחמה כדי, יש להודות, להשיג את מטרותיה.
צה״ל משחרר עתה יחידות מילואים רבות, מתוך רצון לצמצם הפגיעה במשק וגם ההכרה והידיעה כי הן תקראנה שוב ולכן הן חייבות להתרענן ולנוח, באחד ממחסני החירום שאליהם חזרו החיילים הם תלו על כלי הרכב הצבאיים שלטים שבהם מחו על היציאה מעזה, ״טרם השלמנו העבודה״, הם טענו בשלט, שעל על פי האות למ״ד שלו, הזכיר מאד את הלמ״ד של הליכוד.
צה״ל הודיע כי יתחקר את האירוע שמשמעותו הברורה היא פוליטיזציה של צה״ל, אבל מה לעשות, בימים האלה לצה״ל דאגות רבות אחרות, וזאת, כנראה, האחרונה שבהם.
צה״ל עלול להצטער על כך, שכן רוח חדשה מרחפת עכשיו בארץ והוא לא תדלג על צה״ל. בימים הקרובים יערך כנס ״מנצחים - מתיישבים״, שקורא לחידוש ההתיישבות בצפון הרצועה. האירוע הזעיר הזה עלול להתפתח לממדים בלתי צפויים.
המחלוקת מבית היא כבר עובדה, ובמידה מרובה היא חוצה את המחנות הקבועים, אשר רק מעט היטשטשו מאז שבעה באוקטובר. בעוד מחנה אחד מדגיש את הצורך והדחיפות להחזיר את החטופים, המחנה האחר מטיף בגלוי ל״עזיבה מרצון״ של תושבי עזה ולחידוש ההתיישבות היהודית בצפון הרצועה.
המחלוקת הזאת לא תפסח על הצבא, ובעיקר על מרכיב המילואים בו, שהמלחמה לימדה עד כמה הוא חיוני ומרכזי. אי אפשר לראות את צה״ל, נמתח לשלש חזיתות ואולי יותר ללא צבא המילואים. צה״ל, מטעמיו שלו, מיהר לשחרר רבים מהם בידיעה כי יזקק להם בקרוב.
אני צופה כי המחלוקת הפנימית עלולה להביא בעת הזו חיילים לסרבנות שחרור, בטיעון כי ה״עבודה טרם הסתיימה״. יתכן בהחלט כי חיילים יאמרו למפקדיהם, אנחנו לא מוכנים להשתחרר כי המטרות לא הושגה, חמאס עדיין בסביבה, המנהיגות שלו טרם הושמדה ובוודאי טרם הונחו היסודות לממשל יציב שימנע את שובו של החמאס.
זהו תסריט מעט דמיוני, אבל לא יפתיע את מי שעוקב אחר הלחימה, את מי שראה את כתובות הגרפיטי על קירות הבתים בעזה ואת תמונות החיילים מרקדים בחולצות כתומות וקוראים ל״שיבה הביתה״, לעזה.
הממשלה בישראל היא ימנית על מלא, היא נשלטת בידי השרים סמוטריץ ובן גביר. נתניהו נכנע לכל גחמה שלהם. הוא יודע כי בלעדיהם הממשלה נופלת והוא חוזר הביתה. את התסריט הזה אינו מוכן לקבל.
כך מלמעלה ומלמטה תתהווה המשקולת שתכפה על צה״ל המשך הלחימה, שתדרוש ממנו להשיג יעדים לא ריאליים, (״נצחון עד הסוף״, מה זה?) שתטיל עליו אחריות על האוכלוסייה האזרחית, (שלב ראשון בכיבוש מחודש של הרצועה), ואשר תעודד את סרבני השחרור, להכריז: לא חוזרים, עד שמשלימים את המלאכה.
ד״ר נחמן שי, שרת בעבר שר התפוצות, סגן יו״ג הכנסת ודובר צה״ל.