חרף החלטתו המקוממת של בית הדין בהאג, נכון עשתה ישראל כשהחליטה להתייצב לדיון. בזכות ההתייצבות לדיון ותפקודם של נציגי ישראל למיניהם, לא הוציא בית הדין צו להפסקת הלחימה או להשבת האוכלוסייה העזתית שעזבה את ביתה.
היות שמדובר בארגון שישראל חברה בו מזמן היווסדו, הרי שבניגוד לגופים משפטיים בינלאומיים אחרים שישראל מחרימה, אי־התייצבות של ישראל לדיון לא הייתה פוגעת בלגיטימיות של הצו. מצד שני העובדה, אף שהייתה צפויה, שבית הדין לא דחה על הסף את העתירה ההזויה של דרום אפריקה, מחייבת הסקת מסקנות.
אבל מדובר במסקנות צופות עתיד. כי, כאמור, עצם ההחלטה להתייצב לדיון הייתה מועילה, לא רק במניעת צווים המהווים מטרד, אלא גם העניקה לישראל הזדמנות להפריך קבל קהלים שאינם פתוחים כלפי ישראל בדרך כלל, את העלילה הבזויה של חמאס בתחפושת דרום אפריקאית.
דווקא הודעתה המוזרה והלא מקובלת של ממשלת אוגנדה, המסתייגת מפסק הדין של השופטת בת ארצה, תרמה תרומה חשובה להסרת המסווה המשפטי מההליך בהאג. התגובה הפוליטית המבוהלת של ממשלת אוגנדה לפסיקתה של השופטת המקומית ריסקה את העמדת הפנים של תיאטרון הבובות המתחפש לבית משפט בינלאומי ונפלה כשלל רב בידי מי שחיפש דרך לקעקע את המסווה הכביכול משפטי מעל פני המיצג הפוליטי הקרוי בית הדין הבינלאומי בהאג.
אי־הנוחות מפסק הדין של ג'וליה סבוטינדה, השופטת האוגנדית, מובנת וברורה. היא אכן עשתה מעשה שלא ייעשה בסביבה שבה היא פועלת. פסק הדין שלה לא היה רק פסק הדין הנכון ביותר שנכתב בדיון הזה, אלא הוא היה פסיקת הדין היחידה שהייתה משפטית על כל חלקיה. הבעיה היא שהוצאת פסק דין אמיתי בהצגת תיאטרון, מקוממת את שאר המשתתפים בהצגה, כי היא שוברת את העמדת הפנים.
שהרי התייחסותה לבית הדין הזה כמו היה באמת בית משפט, העמידה באור מביך את יתר השופטים וחשפה את קלונו של המוסד וההליך שהתנהל בו. ההתנסחות המשפטית הרהוטה שלה הבליטה את המניפסטים הפוליטיים של היתר, ובייחוד את הפשרות המאולצות בין הרצון ליצור מראית עין משפטית לבין צורכי שירות יעדי ההצגה ומטרותיה.
זה לא שסבוטינדה לא הבינה כמו האחרים ששולחיהם מינו אותם לפעול כפוליטיקאים המתחפשים לשופטים כאשר הם עוטים את הגלימה והפאה. אבל בניגוד לחבריה, גם אלו מביניהם המשמשים שופטים של ממש במדינותיהם, היא סירבה להתיישר לפי כללי ההצגה שבה היא וחבריה מלוהקים.
סבוטינדה התעקשה לפסוק בהתאם לכללי משפט מקובלים. ולא על פי כללי האג הלא כתובים, שעל פיהם החוק והמשפט אינם מגדלור שחובה ללכת לאורו, אלא מכשול שצריך להתגבר עליו כדי להגיע להחלטה שתרצה את ממשלותיהם, תוך חיפוש אלתורים ותעלולים שישוו לפסיקתם מראית עין של פסיקה משפטית. העיקר שתיחסכנה מהם הסתייגויות ממשלתיות מהחלטותיהם.
אבל האמת צריכה להיאמר: למרות הביקורת הצודקת שראוי להטיח בהחלטת בית הדין בהאג, ישראל יצאה מן האירוע בשן ועין. כשמביאים בחשבון את הרכב בית הדין, הרי ההחלטה שהתקבלה היא הישג מכובד לכל המעורבים, חרף הלשון המקוממת של פסק הדין. שהרי מדובר בבית דין שאם סין, קטאר ואיראן היו רוצות בכך, היה מרשיע בפשע נגד האנושות, ברוב דעות, מדינה שנשיאה היה כופר בפומבי בתזה שכדור הארץ הוא שטוח והעולם סובב סביבו.
להפסיק לשתף פעולה
יחסית לגודל ההישג, שני האישים שאחראים לו יותר מאחרים לא זכו לפרגון ההולם את דרגת הקושי של ההישג. אחד שלא קיבל מספיק קרדיט והשני שלא קיבל קרדיט כלל: הראשון הוא אהרן ברק: לפי כל האינדיקציות, ברק היה אחראי לכך שדעת הרוב בבית הדין לא מיצתה את פוטנציאל הנזק שהיה בכוחה להסב לישראל.
העובדה שההחלטה של בית הדין נפתחה במתקפת חמאס על ישראל וננעלה בקריאה חד־משמעית ובלתי מותנית לשחרור החטופים היא תוצאה שלא תיאמן כשמדובר בבית דין המשקף את הרכב העצרת הכללית של האו"ם. רק אישיות בעלת יוקרה משפטית וכישרון פוליטי ומניפולטיבי משובחים במיוחד יכולה הייתה להשיג תוצאה כזו בהרכב הזה.
המחיר שברק שילם כדי שאיש לא יתמוך בצו להפסקת הלחימה, היה לנטוש – בנוגע לשני צווים בעייתיים פחות מהאחרים לגופו של עניין – את העמדה המשפטית המחייבת דחייה על הסף בשלמותה של העתירה ההזויה והמקוממת של דרום אפריקה.
זו הסיבה שבגינה הצביעה הנציגה של אוגנדה נגד כל הצווים שנבעו מעצם ההחלטה לדון בעתירה שהתבססה בעיקר על התבטאויות כוזבות של ראשי אותו ארגון אונר"א אשר הודה שאנשיו השתתפו באופן פעיל בפשעי שמיני עצרת. יתרה מזו, גם האמור בהצהרות הללו רחוק ת"ק פרסה ממרכיבי האישום שבו האשימה הרפובליקה של דרום אפריקה בשם חמאס את מדינת ישראל.
אבל אם ברק היה הנגן המרכזי בתזמורת המשובחת שישראל הציבה בהאג, הרי היה לתזמורת גם מנצח שהחליט לקיים את הקונצרט, קבע את הרפרטואר, ליהק את התזמורת, וגם בחר את הסולן. באופן תמוה ומוזר, אבל ממש לא מפתיע, איש לא נתן קרדיט למי שהחליט לקבל החלטה קשה ותקדימית ולהתייצב לדיון, במקום לבחור בדרך הקלה, הבטוחה והפופולרית של החרמת הדיון, תוך מתקפה על בית הדין שהסכים לדון בהאשמה כה מופרכת ומקוממת.
גם לאימוץ הרעיון המבריק אך המאוד בעייתי ואמיץ, למנות את אהרן ברק לשופט המיוחד מטעם הנתבעת, לא נרשמו תשואות של ממש. כמו גם להצבת נבחרת מאוזנת של משפטנים מרשימים לניצול מרבי של הבמה העוינת אך רבת־התהודה. שם הם דאגו להפריך את עלילת הדם באוזני ציבור רחב שנחשף לראשונה לעמדתה הצודקת והמשכנעת של ישראל.
התקשורת והמערכת הציבורית פשוט התעלמו לחלוטין מניהול המשבר המדויק והאמיץ של ראש הממשלה. עם כל הכבוד לנגנים, למארגנים ואפילו לסולן הווירטואוז, האיש שאחראי על ההצלחה או הכישלון הוא בסופו של דבר המנצח על התזמורת.
על פי התוצאה, מגיעה מילה טובה גם לנציגי המערב הדמוקרטי בהרכב בית הדין, בראשות נשיאת בית הדין. שהרי בהרכב היה רוב לקבלת העתירה הדרום אפריקאית על כרעיה ועל קרביה, כולל צו להפסקת הלוחמה וצו להשבת התושבים לצפון הרצועה. אבל שופטי הרוב העדיפו להתפשר על החלטה מרחיקת לכת פחות ברוב גדול ומגוון, על פני הצבעת רוב קטן של דיקטטורות מוטות מראש נגד המדינות הדמוקרטיות. לכן הם ויתרו על הצווים האופרטיביים מרחיקי הלכת תמורת הענקת חזות לגיטימית להחלטה. אבל צריך כאמור להודות שבנסיבות הרכב בית הדין, המחיר שנציגי המיעוט הדמוקרטי גבו מהרוב בניסוח ההחלטה היה מעבר לציפיות.
אלא שלאחר שוך הסיפוק מההצלחה הטקטית וטקס חלוקת המדליות למי שאחראי להישג המרשים הזה בהאג, צריך לזכור שנותרנו עם הפייק החלטה משפטית, שלא לזרוק על הסף, מכל המדרגות, עתירה המאשימה את מדינת שארית הפליטה ברצח עם, תוך הסתמכות על טענות כוזבות של סוכנות או"ם שאנשיה השתתפו בביזה, במעשי האונס ההמוני ועריפת תינוקות בשמחת תורה. זאת תוך התעלמות מראיות חותכות להקפדה יתרה על חוקי המלחמה ובייחוד בכל הנוגע להגנה על אוכלוסייה שאינה לובשת מדים.
לאור העובדה שישראל מיצתה את התועלת שיכלה להפיק מהתייצבותה לדיון, ועל רקע ההחלטה ההזויה שהתקבלה, אין מקום לפעול על פי הצו המחייב דיווח על ההתקדמות ביישום הצווים. במקום זאת ישראל צריכה להגיש מסמך המנמק את הסיבות להפסקת שיתוף הפעולה עם ההליך. מטבע הדברים יוצגו במסמך כל הנתונים המצביעים על כך שבתחומים שבהם נוגעים הצווים עשתה ישראל מעל ומעבר לנדרש בהם.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד