מִחזור פסולת יומיומי מתמקד במחזור שיירי מזון, גזם, חלקים בלתי שימושיים של גידולים חקלאיים. בצד זה - מוצרי פלסטיק, זכוכית, עץ, מתכת שהגיעו לפרקם וגם הרבה מאוד פסולת בניין וחומרים מסוכנים. אני מוותר במאמר זה על הבעת דעה במחלוקת בין אלה שתובעים - למען כדור הארץ - לצמצם בצריכת חומרי גלם שאחריתם כפסולת, לבין אלה המעודדים צריכה בהיקף "כל המרבה הרי זה משובח".
במאמר זה ברצוני להפנות את תשומת הלב למחזור פסולת בעקבות אסונות־פתע־רבי־נפגעים (אפר"ן), פרי באושים של רעידות אדמה, צונאמי, שיטפונות, שריפות תעשייתיות, שימוש בחומרים רדיואקטיביים וחומרים מסוכנים, מלחמות גדולות וגם הזדקנות של ערים מטרופוליטניות. תרחיש הייחוס של ישראל לאפר"ן תורגם ל"כתב כמויות".
מדובר בכ־200 מיליון טונות. להמחשה, שווה למשקל הפסולת למחזור ב־20־25 שנים. ברעידת אדמה חזקה, כמות כזו תיווצר בדקה. במלחמה גדולה, כמות בסדר גודל דומה עלולה להצטבר במשך שבועות של לחימה, חודשים או שנים אחדות. די לצפות באתרי ההרס ברצועת עזה שנוצרו במלחמת חרבות ברזל, שהינה בראשיתה, ולדמיין את מה שעלול להצטבר על פי "תרחישי איום הייחוס" בעקבות התפתחות מלחמה רב־זירתית בחזיתות החוץ והפנים.
שיקום תשתית פיזית (Reconstruction Recovery) בעקבות אפר"ן יצריך כמות דומה של חומרים, וככל הנראה אף יותר. חומרים אלה יהיו בישראל בתצורה של פסולת הרס: מבנים הרוסים, תשתיות חרבות, מפעלים שרופים, מתקנים מפורקים. תת־הקרקע של ישראל דלה בחומרים מועילים. מבקר המדינה כתב על מצוקה קשה אפילו בכל הקשור לחול לבנייה ולבטון. מרבית חומרי הגלם מיובאים דרך שני נמלים, שיינזקו ויאבדו מכושר השינוע דרכם.
בישראל טרם נקבע הסדר להיכן תפונה כמות הפסולת הרבה שתיווצר במלחמה רב־זירתית, ברעידת אדמה, באילו מנגנונים ינקטו כדי להסיר את הפסולת ולפנות קרקע לשיקום של מבנים, מתקנים ותשתיות וכן להסדיר את היחסים בין הממסד לעקורים שביתם נהרס. ספק אם ניתן ונכון להטיל אחריות לסילוק פסולת הרס, לאמור, "הבית שהיה", על בעלי הבית שהפכו לעקורים. בדין הקיים נקבע במפורש שמי שייצר פסולת, אחראי לפנות אותה על חשבונו למקומות שנקבעו מראש.
לית מאן דפליג שהמדיניות בנושא הסרת פסולת הרס, קבורתה או מחזורה כמות שהיא תיקבע כבר בשלב המענה (Response). בשלב שבו, נניח, מחפשים ומחלצים מהריסות 36 אלף לכודים, מפנים 45 אלף פצועים למתקנים רפואיים, סועדים 170 אלף עקורים באמצעות מל"ח, פס"ח ומכלולי רשויות מקומיות. די בציון מטלות אלה כדי לרצות להכין מראש אתרים שאליהם מפנים הריסות, ולא להשאירם בידי ה"חלטורה" הנערצת. יש להקצות לכך קרקע, הרבה קרקע, לצורך מחזור חלק מפסולת ההרס ולהטמנה של מה שאיננו ראוי או כדאי למחזור.
מגבלת שטח הכביש
מחזור פסולת־הרס מצריך הקמת מפעלי מחזור גדולים על קרקע ייעודית שאליה משנעים את הפסולת. באופן מעשי יש להתייחס לפעולה כאל תעשייה "חדשנית" ליצירת חומרי בנייה לתשתיות. השיקום ידרוש חומרים רבים: חול, מלט, ברזל, עץ, זכוכית ועוד. חומרים אלה ניתן להנציל מתוך פסולת ההרס ובכך להקטין את משקל ונפח הפסולת שאיננה בת־תועלת כלשהי - ולחסוך ביבוא.
לפי חשבון טנטטיבי, הסרת הפסולת תדרוש כ־40 מיליון נסיעות של משאיות 5 טונות. פירושו העמסה, נסיעה, פריקה. ואם הפסולת הועברה לתחנת ביניים זמנית, מספר הנסיעות כפול. לכן יש לעשות את כל האפשרי כדי לצמצם העמסות מיותרות, ולהפחית את מספר הנסיעות והנסועות להכרחיות בלבד. הסרת פסולת, העמסה, פריקה, מצריכות הקצאת קרקע ייעודית, ובנוסף - ציוד מכני־הנדסי, מנופים, מלגזות וכלים נוספים. אלה נחוצים למטלות חשובות ביותר כגון: חילוץ לכודים, פינוי צירי תנועה, בידוד חומרים מסוכנים, גידור שיטפונות, ביצורים.
כל הצרכים הללו מתגמדים מול התחרות על שטח כביש פנוי. בכל זירת רעידת אדמה או מלחמה גדולה, בולט הנזק לדרכי תחבורה, שמפחית מכושר ההסעה הטרום־אפר"ני. במקביל, מתרבה הצורך בשימוש באותן דרכי תחבורה: כבישים, מסילות רכבת, שדות תעופה, נתיבי מים. סחורות רבות שמשונעות "רחוק מן העין" של הציבור עולות על פני השטח. רוב המים שאנחנו שותים, זורם בצינורות טמונים. רוב הביוב מתפנה בצינורות טמונים. רוב הדלק שמניע חברה מתועשת זורם בצינורות. כמעט כל החשמל זורם בכבלים וכד' וכד'. בהתרחש רעידת אדמה או מלחמה גדולה, מים רבים מועברים לצרכנים במכליות או במשאיות שזקוקות לשטח כביש.
חשמל לגנרטורים דורש דלק שמשונע על כביש. ביוב מפנים בביוביות־כביש, וכמעט שכחתי - תנועה של אנשים ממקום למקום זקוקה לשטח כביש. כל העמסה נוספת בגין שינוע פסולת הרס ו"שותפות" בשימוש בדרכי תחבורה, גורעת משאבים מעורקי חיים גירעוניים. לא זו אף זו, עשרות מיליוני נסיעות של משאיות כבדות עמוסות לעייפה, עלולות לדרדר מערכת כבישים/גשרים/מסילות רכבת לכשלים, שיבושים עד כדי פגיעה בשמישות.
שוק עולמי אדיר
לאור האמור לעיל, ממליץ לתכנן פריצה והכשרה של מערכת דרכי שיקום ייעודית, שרובה מקבילה למערכת הדרכים השיורית, כדי לשנע פסולת הרס וחומרים ממוחזרים לאתרי בנייה או לאתרי הטמנה. כלל מנחה צריך להיות שכל טונה פסולת מעמיסים פעם אחת ופורקים פעם אחת באתר בנייה או במטמנה.
דרכי שיקום יכולות להיות דרכי עפר לניוד כלים כבדים ומשאיות שטח. אין צורך בפילוס ובזיפות. אין צורך בסימון המקובל בדרכים בינעירוניות. הן צריכות להיות באיכות של דרכי אתרי כרייה וחציבה, נתיבי מחצבות, דרכים חקלאיות; דרכים שמוכרות היטב למשתמשים בהן. דרכים אלה מיועדות לנסיעה אטית יחסית, ובתום השירות להיעלם מהנוף.
ישראל איננה בודדה בכשל היערכות בתחום זה. יש דרישה ושוק עולמי אדיר, שערכו 250־300 מיליארד דולר בשנה. ישראל יכולה להיערך בתחומה וגם לפתח תעשייה נדרשת כיצוא, אשר תהווה גם עתודה למצבי חירום בישראל. אני קורא לכל מי שמחפש תעסוקה "בגדול", חדשנות, קיימות, עבודה מפרכת, המון רווח ושווקים חדשים במרבית מדינות העולם - להיענות לאתגר.
הכותב הוא אפר"נאי (מומחה לאירועי פתע רבי־נפגעים) וחבר ב"מבטחי", פורום מפקדים לאומי