מי שמנסה לנתח ולהבין את מצבנו הבעייתי בימים נוראים אלה, צריך להפליג בדמיונו לעתיד רחוק יותר, למה שיכתבו ההיסטוריונים כשיסכמו את התקופה המרה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בין השאר הם יכתבו בדפי ההיסטוריה כי מה שהעיב על האסון הנורא הזה, שנוצר באופן ברור כתוצאה מקונספציה מוטעית, ממחדל מודיעיני חמור ומכישלון ביטחוני בלתי נסלח, היה העובדה שביטחונה וגורלה של ישראל היו נתונים בידיהם של שני מנהיגים תאבי שלטון, שהאינטרסים האישיים שלהם ושרידותם הפוליטית גברו על ראייה נכונה ונבונה של המצב ועל שיקולים אמיתיים. מנהיגים שבהתנהלות אינטרסנטית בלתי מדודה ושקולה כפי שנדרש במצבים כאלה, החריפו במידה רבה את המציאות שנוצרה.
הראשון הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאחרי כ־15 שנות שלטון שבהן פרחה ישראל כלכלית, הייתה למעצמת הייטק וחדשנות משגשגת, והפכה את נתניהו כביכול לאחד מראשי הממשלה המוצלחים ביותר שידעה המדינה, הגיעו ה־7 באוקטובר והימים שאחריו וחשפו אותו במערומיו, בחולשותיו, שבאו לביטוי בחוסר האמינות שאפיינה אותו, בהתפתלויות פוליטיות מגוחכות, כמי שמדבר כך ועושה אחרת, כמי שפעל בניגוד למצפונו, לדעותיו האמיתיות, תוך כניעה לשוליים הקיצוניים בחברה הישראלית, שהוא עצמו הסתייג והתרחק מהם לאורך שנות שלטונו. בכך חטא למנהיגותו, למדינה, לעם ישראל ובעיקר לרבים מבין מצביעיו ותומכיו בהחלטות מוזרות המשתמעות לשתי פנים.
האישיות הבעייתית והטרגית השנייה בסאגה הזו היא נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, אחד מהנשיאים הידידותיים ביותר למדינת ישראל, שלאורך כל דרכו הפוליטית הארוכה פעל למענה, ושהאהדה שלו באה לביטוי כבר בשעות הראשונות והקשות של ה־7 באוקטובר, כשנחלץ לסייע לישראל עם כל העוצמה האמריקאית. אבל כשהאהדה החלה לתת את אותותיה בסקרים ולסכן את בחירתו לנשיאות בנובמבר 2024, שינה ביידן את מדיניותו, והחל להפעיל לחץ לסיים את המלחמה בשעה שצה”ל עדיין פועל למיגור שלטון חמאס, למנוע מישראל לפעול מול חיזבאללה בשעה שעשרות אלפי תושבי הצפון נעקרו מבתיהם, ובניגוד גמור לביידן הנשיא האוהד והתומך, הוא נראה כמי שפועל למנוע ניצחון ישראלי. כל זאת כאמור משיקולים פוליטיים־אישיים שהחריפו את הטרגדיה שפקדה את מדינת ישראל.
במציאות אחרת, עם מנהיגים אחרים שהאינטרסים האישיים שלהם לא היו חלק דומיננטי במערכת השיקולים שלהם, הכל כנראה היה נראה אחרת. כמה עצוב לחשוב על זה בימים אלה. הפרק העצוב הזה בהיסטוריה של ישראל מחייב מבט לאחור, לימיה הראשונים של המדינה, ליתר דיוק למנהיגותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, שבזכותו קמה מדינת ישראל.
בניגוד לנתניהו, בן־גוריון הוכיח מהי מנהיגות אמיצה ואמיתית, כשלקח על עצמו אחריות יוצאת דופן עם סיכונים רבים, ללא רקע צבאי, ללא חוות דעת מודיעיניות, עם צבא קטן ורעוע, ללא נשק ראוי, במציאות כלכלית קשה מאוד וללא שמץ של שיקול אישי מה יקרה אם חלילה ייכשל. בן־גוריון ראה לנגד עיניו רק את טובת המדינה ועתיד עם ישראל שלאחר השואה, הכריז על הקמת המדינה ושעות לאחר מכן נאלץ לפקוד על צה”ל בחיתוליו לצאת למלחמת קיום נגד צבאות ערב והכנופיות של ערביי ישראל שהתאגדו יחד בצבאות מסודרים וחמושים היטב להשליך את היישוב היהודי בארץ ישראל לים.
בן־גוריון הביא איתו אז לעם ישראל את הציונות האמיתית, את רוח הקרב, את רוח האחדות הלאומית והנחישות שראינו אותה מנשבת בשורות צה”ל ברצועת עזה ובגבול הצפון. אותה רוח, אבל לא אותה מנהיגות, וזה ההבדל הגדול בכל המובנים. איפה נתניהו ואיפה בן־גוריון?