אני מודאג מאוד כאזרח ותושב המדינה הזו, ואני בטוח שכמוני גם הרבה מאוד מאזרחי ותושבי המדינה מודאגים. ויש כמובן סיבות אובייקטיביות. כולנו מוזנים בהן מדי יום. המלחמה ברצועת עזה המוסיפה לנו מדי יום חללים נוספים, אלמנות נוספות ויתומים נוספים, כשעדיין לא מסתמנת נקודת זמן לסיום מלחמה זו. המצב בצפון, המאבק הכבוש בחיזבאללה, גלישת דימויה של ישראל בעולם הגדול מטה תוך הגברת בידודה. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ידועה החלטת האיחוד האירופי, אבל מותר להניח שהוא יקרא להפסקת הלוחמה ברצועה.
כל אלה הם נושאים שכולנו מכירים היטב. נושאים שמדינת ישראל, כמובן, חייבת להתמודד איתם גם למען עתידה, גם למען יציבותה וגם למען איכות החיים של תושביה וביטחונם. חיילי צה”ל ומפקדיו מוכיחים כושר לחימה מרשים ונכונות להקרבה הראויה להערצה, אבל יותר מכל אני מודאג מחמת התחושה המלווה אותי מזה חודשים והולכת וגוברת שקבינט המלחמה שלנו, שבהחלטותיו נתונים חייהם של החטופים, אינו מנהל את המלחמה ברצועת עזה בתבונה. אין שום ספק ואין גם שום ויכוח - אנו חייבים להשמיד את חמאס, ואסור שאי פעם נסלח לארגון טרור זה על אירועי ה־7 באוקטובר. ואפשר גם להבין את העובדה שאלה שהיו אחראים, באופן מלא או חלקי, לכשל האיום של גיבוש הקונספציה שהובילה לעיוורון מול כוונות חמאס, לא יכולים להיות משוחררים משאיפת נקם ומהרצון העז להשמיד את חמאס. כל זה מובן.
אבל את המלחמה ברצועת עזה ומול חמאס אנו חייבים לנהל בתבונה, ואין היא מנוהלת בתבונה על שום שאנו לא אי בודד בעולם, וחוסנה של מדינת ישראל מותנה מאוד במידת התמיכה שיש לה בעולם בניהול מלחמה זו. וכל אלה המנסים לומר לנו שאנו יכולים להתעלם ממצבה של האוכלוסייה האזרחית ברצועה, נשים וילדים, אומרים בפועל דברי איוולת, ובחוסר איזון משווע של הרכיבים שאותם יש להביא בחשבון בניהול המלחמה.
אני מתרשם עמוקות שממשלת ישראל מנותקת מהשיח העולמי ומניפה את דגל צדקתה בעיוורון. כשממשלת קנדה, אשר מעולם לא הייתה עוינת לישראל, אומרת שהיא תפסיק את משלוחי הנשק לרצועה, מגיב שר החוץ ישראל כ”ץ, שחלק חשוב ממדיניות החוץ של ישראל נתון לאחריותו, במילים אלה: “מצער שממשלת קנדה נוקטת צעד שמערער על זכותה של ישראל להגנה עצמית מול מרצחי חמאס שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות”. אבל קנדה כלל לא מערערת על זכותה של ישראל להגנה עצמית. קנדה, כמו כל העולם המערבי, דואגת לאוכלוסייה ברצועת עזה הסובלת היום מרעב ומתת־תזונה.
ואם אנו נהיה מנותקים מהשיח העולמי האמיתי ואדישים לרגשות בעולם המשפיעים על מדיניות החוץ, לא נוכל לנהל את המלחמה בתבונה. התחושה היא שאנו עוברים מקונספציה שנכשלה לקונספציה נוספת שדינה להיכשל. בטור זה הבעתי דעתי מספר פעמים בעבר, שלאחר שניהלנו את המלחמה בצפון הרצועה, בעיר עזה ובח'אן יונס, והכינו קשה בחמאס, הגיעה השעה לשנות את מטרות המלחמה המוצהרות. להפסיק את הצהרות הרהב הלא מציאותיות כי יש לנו שתי מטרות אופרטיביות: למוטט את חמאס ולשחרר את החטופים. זה לא יכול לעבוד במקביל. זהו ביטוי של רצון, לא של מדיניות נבונה. זוהי בדיוק הדרך המובילה אותנו לעסקת שחרור חטופים גרועה.
שלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה היינו צריכים להצהיר שמטרת המלחמה היא רק אחת: שחרור החטופים. ולאחר שנשחרר את החטופים עד האחרון שבהם, נפסיק את הלוחמה לתקופה מחייבת מראש. על שום שגם לוחמי חמאס אינם רוצים להתאבד. הם מוכנים להילחם אבל לא ממש רוצים למות.
גישה זו הייתה מייצרת הזדהות הרבה יותר ברורה ומובנת בעולם הגדול על שום ששום מדינה לא תוכל להסכים שכוח זר יפלוש לשטחה וייטול שבויים. אין אני בטוח שתפיסת עבודה זו הייתה מצליחה אבל היא הייתה צריכה להיבחן בקבינט ובממשלה במקום האלטרנטיבה הידועה מראש של ניהול משא ומתן מול חמאס, שחרור מאות רוצחים ומתן הזדמנות לחמאס להצהיר על הישגים וניצחון. כיום ברור לכל, עקב מדיניות הקבינט הביטחוני לא נוכל להחזיר את החטופים אלא אם כן נגיע לעסקה עם חמאס שמחירה לישראל יהיה גבוה; ושחרור החטופים לא יושג במקביל ובעת אחת עם השמדת חמאס.
וייתכן שאם המשא ומתן הנוכחי, שאסור לרדת ממנו, ייכשל, יהיה כדאי מאוד לשקול אלטרנטיבה של המשך המלחמה ללא כל עסקאות ולמען מטרה אחת - שחרור החטופים.