אירועי שומר החומות במאי 2021 נקראים בפי חמאס "סייף אל־קודס" (חרב ירושלים). זה היה ניסוי כלים שערך הארגון באסטרטגיה חדשה – האסטרטגיה הרב־זירתית – והתוצאה הייתה לשביעות רצונו. האסטרטגיה הוכיחה את עצמה. הנפץ – כל דבר שקשור להר הבית – הודלק, והצית את הזירות האחרות: טילים מעזה, פיגועים מיו"ש, התפרעויות במזרח ירושלים, ולא פחות חשוב - השתוללות רצחנית בערים המעורבות של ערבים אזרחי ישראל.
זה לא היה דבר ספונטני, אומר פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר ב־INSS ובמכון משגב. חמאס הכין את האופציה הזאת מאז 2018 לפחות. האסטרטגיה נשענה על חדירה עמוקה של הארגון ואנשיו אל הזירות השונות – יו"ש, ערביי ישראל ומזרח ירושלים – וכן העמקה של שיתוף הפעולה עם חיזבאללה ואיראן.
אם סייף אל־קודס/שומר החומות היה ניסוי כלים מוגבל, 7 באוקטובר היה אמור להיות הדבר האמיתי. בשפתו של חמאס, זה היה אמור להיות "יום הדין", הקרב המכריע, שממנו הציונות לא תוכל להתאושש. הפלישה מעזה הייתה אמורה לגרור אחריה את כל הזירות האחרות, כולל פלישה של חיזבאללה מצפון, ומטר טילים גם בגזרה זו.
וזה לא היה בהכרח נעצר בחיזבאללה. איראן וכוחות הפרוקסי שלה סיפקו לא רק כסף, ציוד לחימה, מודיעין, תורת לחימה ומחנות אימונים. התפיסה הרב־זירתית עצמה, מסביר פרופ' מיכאל, מגובה במעין "פוליסת ביטוח" איראנית. לפי הצורך, איראן הייתה אמורה להפעיל את כל "טבעת האש" סביב ישראל – שגם היא עצמה ביטוי של אותה תפיסה רב־זירתית. זה היה מפעל חייו של קאסם סולימאני, שחוסל בידי ארה"ב בתקופת ממשל טראמפ. איראן הקיפה את ישראל בכוחות פרוקסי: חיזבאללה בצפון, מיליציות בשליטת משמרות המהפכה בסוריה ועיראק, החות'ים בדרום, ובדרום מערב, כאמור, השותף הזוטר יחסית, חמאס.
"ככל שאני יכול להיכנס לראשו של סנוואר", אומר פרופ' מיכאל, "הוא קיווה שחיזבאללה יצטרפו כבר ב־7 באוקטובר, ושתגובה ישראלית קיצונית תפעיל את 'פוליסת הביטוח' האיראנית. זה לא קרה. אבל גם אם הוא נחל אכזבה במובן זה, הוא יכול להביט בסיפוק בסקרים האחרונים של חליל שקאקי. הפופולריות של חמאס בעלייה".
למזלנו, תרחיש יום הדין הזה לא התממש ב־7 באוקטובר, אבל כל מי שמביט באירועים במבט מפוכח מבין שההצלחה היחסית שכן הייתה לחמאס באותו בוקר נורא של שמחת תורה רק מגדילה את תאבונם של אויבינו, ורק מחזקת אותם בדעתם, שכאשר טבעת האש החיצונית תופעל, המכה עשויה להיות מכריעה. כאשר רב־זירתיות במעגל הפנימי תופעל במשולב עם מלוא העוצמה של הטבעת הרב־זירתית במעגלה הרחב, התקווה היא שזה יהיה סופה של מדינת ישראל – אם לא מיד, אז בהתשה מתמשכת בכל הזירות. זו הסכנה שאנחנו עומדים בפניה, והיא בפירוש סכנה קיומית. והיא רק תתגבר כשאיראן תשלים את פרויקט הגרעין שלה.
להחליף דיסקט
כדי להתמודד עם הסכנה, צפויה לנו כנראה יותר ממלחמה אחת. המלחמה הבאה – עם חיזבאללה – כנראה תגיע בעתיד הלא־רחוק. לא נוכל לחזור וליישב מחדש את הגליל, כאשר האויב האימתני הזה נמצא על גבולנו, גם אם גיסותיו הקדמיים ייסוגו זמנית מרחק כזה או אחר מן הגבול. הזמן אינו עובד לטובתנו. חיזבאללה צובר עוצמה, משתפר ורוכש טילים משוכללים ומדויקים יותר ויותר. וגם לאחר שנוכל לו, לא מן הנמנע שנצטרך לפעול גם בגזרות אחרות - שם מבססת טהרן כוחות פרוקסי אחרים.
פירוש הדבר הוא שישראל צריכה להשיל מעל עצמה את אשליותיה בתחומים רבים, ובראש ובראשונה בתחום המדיני ובתחום הצבאי. עלינו לחזור ולבסס תפיסת ביטחון התקפית. הרעיון שנוכל להסתתר מאחורי חומות גבוהות ולקבל את פני הסכנה רק כאשר תגיע אל הגדרות, כמו הרעיון שכיפת ברזל תפרוש מעלינו חופת הגנה הרמטית, פשט את הרגל. עלינו להתנער מהבל "הצבא הקטן והחכם" – שהתגלה בינתיים כקטן, ובעל פיקוד מדושן ויהיר – ולחזור לצבא יבשה גדול, בעל אגרוף שריון מאסיבי וארטילריה אפקטיבית, המסוגל לנהל קרבות בכמה חזיתות במקביל.
אבל ראשית לכל, צה"ל צריך להחליף דיסקט. ובמקום שזה יקרה, קברניטי הקונספציה שכשלה ממנים את ממשיכיהם, השותפים לקונספציה. סבב המינויים של הרמטכ"ל הרצי הלוי, במילים אחרות, הוא לא פחות מסכנה אסטרטגית לישראל.
כבר שנים רבות שצה"ל מייצר גנרלים שעיניהם נשואות לאתוס דיפלומטי של שלום, במקום שיהיו חדורים באתוס קרבי של ניצחון. שוב ושוב פושטים אלופים ובכירי זרועות אחרות את המדים, הדרגות וחובות התפקיד, רק כדי לגלות לעינינו עוד ועוד יונים צחורות שהתחנכו על ברקי תקוות אוסלו.
יובל בלומברג, מחבר הספר "מלכודת אוסלו", הציע הסבר סוציולוגי לתופעה. מסלול אוסלו החל מאחורי גבו של יצחק רבין, באמצעות מה שרבין כינה "הבלייזרים של פרס" או "הפודלים של פרס". רבין לא נתן בכל אלה אמון, ונטה לראות בהם אידיאליסטים שרגליהם אינן נטועות בקרקע המציאות. מרגע שהוא עצמו החליט להתקדם בנתיב אוסלו, הוא החליף אותם באנשי הצבא שעליהם סמך יותר, ושמהם ציפה לשמור טוב יותר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל.
צבא דיפלומטים
כך הפכו אנשי צבא למעין דיפלומטים, וכך, מתוך התמסרות למשימה, נעשו גם מושקעים בה ומחויבים לה. אל כל זה צריך להוסיף את הבונוס של עיתונות שמאלנית מלטפת לכל איש צבא שמגלה נטיות יוניות, וכן את העובדה שזה שנים רבות אנחנו שולחים את בכירי השירות הציבורי, והצבא בכלל זה, ללמוד בחסות קרן וקסנר באוניברסיטה פרוגרסיבית בארה"ב. קשרי יוצאי הצבא עם הממסד של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, באמצעות מכוני מחקר, מלגות וקשרי עסקים, משליכים גם הם לאחור אל תוך הצבא. התוצאה המצטברת היא שהצבא מתמרץ יונים ודוחה נִצים.
את הדנ"א היוני־פרוגרסיבי הזה צריך להחליף. זו טעות חמורה מצד שר הביטחון יואב גלנט וראש הממשלה בנימין נתניהו, שנתנו לסבב המינויים השערורייתי הזה לעבור. בשעה הקריטית הזו, שבה נזדקק ללוחמים עזי נפש, מוריש לנו הרמטכ"ל, שכשל בצורה מחפירה כל כך, עוד דור מפקדים שהוא בוחר - ושרבים הסיכויים שישכפלו את כישלונותיו. הדבר האחרון שישראל צריכה כרגע הוא עוד קצינים שידברו במונחי אוסלו, ימליצו על מסירת עזה לרשות או יסבירו לנו שחיזבאללה מורתע ויש "פתרון דיפלומטי" לגבול הצפון.
אין לי ספק שהישראלים יבחרו בסופו של דבר ממשלות תקיפות יותר ונִציות יותר, שיהיו מסורות להצלת המפעל הציוני. אולם הממשלות הללו יהיו זקוקות לסוסי צבא שצריך לרסן את דהרתם, לא לשוורים עצלים שצריך להעיר מרבצם, ושעלולים למסמס את רוח הקרב המדהימה שמגלים הלוחמים.
אלא שכל האליטה הישראלית שבויה בקונספציה שהכשילה גם את הצבא, והדבר נכון שבעתיים לגבי העיתונות. בזמן שהישראלים שואלים איפה היה צה"ל שמונה שעות באותו בוקר שבת שחור, בזמן שהם מביטים בחרדה צפונה, בשעה שהם מחשלים את לבם ושולחים את בניהם ובנותיהם לחזית, העיתונות מנחמת את עצמה בהתמסרות לתשוקותיה מימים ימימה, כאילו אינה ערה כלל לעוצמת הסכנה ולגודל השעה.
שבויה בחלומות של 6 באוקטובר, היא לא שואלת מה כשל ואיך לתקן, אלא במקום זאת מצטרפת למקהלת נטורי קפלן בשירת "אתה הראש, אתה אשם", כאילו חמאס הוא רק עוד הזדמנות להכות את נתניהו, כאילו אם רק נזיז את האיש המסוים הזה מלשכת ראש הממשלה, נוכל לחזור, בחסות ארה"ב, למסלול שתי המדינות, ולקומם מחדש את יונת השלום מבין הגופות החרוכות וגדועות האברים שהותיר חמאס ביישובינו.
אלה הזיות. הפלסטינים מעולם לא הסכימו לחזון שתי המדינות לשני העמים, והישראלים כציבור קברו אותו סופית ב־7 באוקטובר.
הציבור מבין שלפנינו מלחמות, ולא שלום. בעוד החיילים בחזית מפגינים רוח איתנה ונחושה, האליטות הישראליות, בתקשורת, באקדמיה, במקצועות ההייטק, הפרסום וההון – ולמרבה אסוננו, גם בצבא – מחשבות את חישובי האתמול ומונעות מאיתנו לקיים את הדיון הציבורי שאנחנו חייבים לקיים, כדי שנתחיל להיערך לקשיים העצומים שלפנינו.
לא נוכל לחזור לעולם למסלול של שתי מדינות- גם אם נזיז את ביבי מלשכת רה"מ
החיילים בחזית מפגינים רוח לחימה מעוררת השתאות, אלא שהאליטות, מהתקשורת ומהאקדמיה, ולמרבה אסוננו גם בצבא, מחשבות את חישובי האתמול. כך הן מונעות את הדיון הציבורי שחייבים לקיים, כדי להיערך לקשיים שלפנינו
