השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר התייצב שלשום לפני המצלמות ביציאה מלשכת ראש הממשלה, כראש ממשלה בפועל, והודיע בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "הזהרתי את ראש הממשלה אם חלילה ישראל לא תיכנס לרפיח, אם חלילה נסיים את המלחמה, או חלילה תהיה עסקה מופקרת. ראש הממשלה שמע את הדברים, הבטיח שישראל נכנסת לרפיח, הבטיח שלא מסיימים את המלחמה והבטיח שלא תהיה עסקה מופקרת".
בלינקן הזהיר את ישראל: "נורמליזציה עם סעודיה מחייבת הפסקת אש"
בשל המלחמה בעזה: קולומביה מנתקת את היחסים עם ישראל
אלו דברים וטון דיבור, שלא הותירו ספק בלב כל שומע: יש ראש ממשלה חדש במדינת ישראל. בפועל, בנימין נתניהו הפך לעושה דברו של אדונו, איתמר בן גביר. וזה מעלה את השאלה המתבקשת: עד לאן הידרדר נתניהו? הוא הגיע לכזה שפל, עד שאפילו תגובה אלמנטרית של ראש ממשלה, כדי להגן על כבודו, הוא אינו משמיע. ומדובר על דברים שאמר מי שרק לפני פחות משנתיים אמר עליו נתניהו "האיש הזה לא יהיה שר בממשלתי" והתחמק מכל תמונה במחיצתו.
זה הביא אותי להתגעגע למנהיגות של דוד בן־גוריון, שידע לומר בשעות קשות: "אני לא מתיימר לומר שהעם בכיסי ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע מה רצוי לעם ועל זה אני נלחם".
גם נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יודע מה רוצה רוב העם - את שחרור החטופים. הוא גם יודע מה חשוב וטוב לעם. אולם, הוא הולך שבי אחרי בן גביר ובצלאל סמוטריץ', משום שזה מה שטוב לנתניהו מסיבות ברורות - ולא לעם ישראל.
לא צריך להתבלבל: העובדה שמרבית עם ישראל, על פי רוב הסקרים, רוצה לפני הכל לראות את החטופים חוזרים הביתה, אינה מצביעה על כך שהעם בישראל לא רוצה לראות את מיטוט החמאס. ואם לצורך זה צריך להיכנס לרפיח להשלמת המשימה, העם גם בעד זה.
אולם, הבעיה של רוב עם ישראל אחרי שבעה חודשי לחימה, היא שהוא לא מאמין בממשלה הזו ובהתנהלותה, לא מאמין לראש הממשלה שמשנה את דעתו בהתאם לצרכיו הפוליטיים, ולא מאמין בשרים/ות כמו אורית סטרוק, שמוכנה להקריב חטופים למען "ניצחון פירוס". ממשלה שאינה מסוגלת להציג לעם אופק, צפי לעתיד הקרוב ביותר, מכיוון שהיא בעצמה אינה יודעת לאן היא מובילה את העם והמדינה.
כרגע, סיסמת המלחמה של הממשלה הזו היא הכניסה לרפיח. כלומר, מרפיח תבוא הגאולה. אולם, אף אחד בממשלה לא נותן את הדעת לכך שרפיח יכולה גם להיות המפלה, עם חללים ופצועים רבים שלנו כתוצאה ממלכודות שהכין חמאס, חטופים/ות הרוגים כתוצאה מהמתקפה, וטעות בזיהוי או פגיעה בטעות במאות עזתים חפים מפשע תוך כדי לחימה. תמונות הזוועה שיופצו ייצרו תחושה קשה של פשעי מלחמה ורצח עם. ונגיד שרפיח בידינו, מה הלאה? האם בזאת תיפתר בעיית רצועת עזה? האם סוף־סוף תבוא הגאולה והטרור ייעלם?
כל מי שמצוי בנבכי סינדרום עזה יאמר שזו רק ההתחלה, שבכדי להשלים את המלאכה נדרשת ממשלה פרגמטית, שפועלת בהיגיון, בשיקול דעת. בטח לא ממשלה הזויה, שיורה מהמותן גחמות של שרים הזויים, עם רשימת הבטחות ללא כיסוי, שעיקר עיסוקם הוא לשרוד ולדאוג לשרידותו של נתניהו.
איך שלא מביטים על המציאות שנוצרה כאן במהלך השנה וחצי של כהונת ממשלת הימין, מסתבר שהיא הפכה לנכס יקר של אויבינו. הנזק הביטחוני, הכלכלי, המדיני והחברתי שהממשלה הזו גרמה למדינת ישראל בתקופת כהונה כל כך קצרה, לא הצליחו לגרום לנו כל מדינות ערב סביבנו, כולל ארגוני הטרור הפלסטיניים לאורך 76 שנות קיום המדינה. הממשלה הזו, שהחלה את דרכה בחטא ההפיכה המשפטית, שנזרק לפח האשפה של תולדות ישראל לדיראון עולם, הוכיחה לאורך כל הדרך שהיא אינה מסוגלת לשלוט ולנהל את המדינה.
זה ניכר היטב לאחר 7 באוקטובר, זה ניכר היום באופן ברור יותר בכל מה שקשור לטיפול ביישובי הצפון ובתושביהם העקורים. ובשעות קשות אלה נראה שדווקא ממשלת הימין, שידועה בהתנגדותה למדינה הפלסטינית, מקרבת אותנו במהלכיה לשתי המדינות לשני העמים, בלחץ בינלאומי שיכפה עלינו את המדינה הפלסטינית, הר כגיגית.