אין ולא תהיה לעם ישראל תקומה אם נחליט בעיניים פקוחות להפקיר את החטופים. דחיית עסקה על ידי ממשלת ישראל, כמוה כשינוי הדנ"א הישראלי והיהודי. מדינה שאחד מסימני ההיכר שלה הוא דאגה לאנשיה, מדינה שמחלצת מכל קצוות העולם את אזרחיה שקלעו עצמם לצרה - לא יכולה להתעלם מבניה שזועקים לעזרתה ממנהרות חמאס.
על כפות המאזניים האסטרטגיים - עסקאות ועוצמה או הסלמה וחולשה
הציבור גאה יותר להיות ישראלי מאז ה-7 באוקטובר
יש צורך בפרמוט הדיסקט הקולקטיבי לפני שיהיה מאוחר מדי. אישור עסקת החטופים איננו בגדר טובה שאנו עושים למשפחות האומללות, מתוך הזדהות ורחמים – אלא אקט הישרדותי שלנו כעם וכחברה - שבלעדיו נאבד את הקרקע המוסרית עליה מושתת קיומנו.
עם סגולה, שערכיו הם קדושת חיי אדם ומצוות פדיון שבויים, אינו יכול לנטוש את בניו. אי־השבת החטופים בעסקה המתגבשת כעת (אם אכן תהיה כזו, ובעת כתיבת שורות אלו הולך ומסתמן לדאבון הלב שהיא מתרחקת) והפקרתם למוות תהיה לדיראון עולם.
כמעט שבעה חודשים אחרי אירועי 7 באוקטובר הגיע הזמן להסתכל לאמת בלבן של העיניים ולהכיר במציאות המרה שישראל לא רק שלא ניצחה במלחמה בעזה - אלא אף רחוקה מרחק תהומי מססמת הניצחון המוחלט של בנימין נתניהו ומהשגת המטרות המרכזיות של המלחמה כפי שהוגדרו בתחילתה: פירוק תשתיות שלטון חמאס, סילוקו והחזרת החטופים.
זמן קצר לאחר כניסתו של צה"ל לעזה התחושה באוויר הייתה אופטימית. הצבא נלחם במלוא עוצמתו, המוטיבציה והמסירות של חיילינו הפיחו בנו תקווה ועוררו בנו השתאות, הפעלנו כוח צבאי מאסיבי, וההכרעה נראתה בהישג יד. אבל אז משהו השתבש. הלחימה הפכה לדשדוש ארוך, מתמשך וחסר תוחלת, וגם ההישגים הרבים שכן הושגו הולכים ומתמסמסים מדי יום. ההכרעה הפכה לפספוס והאופטימיות לחמיצות.
בין אם המצב שנוצר כעת הוא תוצאה של מנהיג שבראש ובראשונה דואג לשרידותו, או של הרכב פוליטי של הממשלה שמסנדל את הדיון על היום שאחרי, או של קבינט מלחמה הומוגני שכולו מורכב ממובילי הקונספציה שלפני השבת השחורה, ואולי המצב הוא גם תוצאה מכך שראשי הצבא לאחר טראומת 7 באוקטובר מפחדים לקחת סיכונים - אחרת קשה להסביר את העובדה שהצלחנו להציל בחיים רק שלושה חטופים.כעת הגיע הזמן להודות סוף־סוף, לפחות בפני עצמנו, כי נקלענו למבוי סתום.
תמונת ניצחון כבר לא תהיה בשלב זה, בטח לא ניצחון מוחלט. לכן אין מנוס במצב הנוכחי אלא ללעשות הכל על מנת לנצל את ההזדמנות - באם תיווצר - לצמצם נזקים, להחזיר את מי שעדיין אפשר להציל, להקטין את הטראומה הלאומית.
למנהיגות מדינית וביטחונית שהפקירה את אזרחיה באופן כה חובבני, מרושל וחדל אישים אין מנדט שלטוני או מוסרי לדחות עסקה, אם תעמוד על הפרק. אין לה זכות לשקם את מעמדה על חשבון דם החטופים. את ההרתעה הישראלית תשקם הנהגה מדינית וצבאית חדשה. ואין ספק בכלל שההרתעה הישראלית זקוקה לשיקום מאסיבי, כשאת שלטון חמאס יש לעקור מהשורש ולכתוש עד אחרון מחבליו.
אולם לפני כן, בראש ובראשונה חובה לסיים את סאגת החטופים (לצערנו נפלה ההכרה שאין דרך אחרת). המנדט נתון בידיה של ההנהגה הנוכחית ובעיקר בידיו של איש אחד - ראש הממשלה נתניהו. בהנחה שהעסקה אכן ממשית, הרי שנתניהו הגיע לצומת ההכרעה הגורלי בחייו, ובפניו שתי אפשרויות: הראשונה היא שמירה על ממשלת ה־64 והמשך שלטונו על חשבון דם החטופים. השנייה היא החזרת החטופים, ככל הנראה במחיר פירוק הממשלה והאצת סיום שלטונו, אבל כשלזכותו תירשם הצלת נפשות ואולי אפילו ברית אסטרטגית ונורמליזציה עם סעודיה שלה כה ייחל.
בכל מקרה, שעון החול של נתניהו הולך ואוזל. אוקטובר 2026, מועד הבחירות הבא, הוא נקודת הסיום הסופית. השאלה היחידה היא: מי ינצח את מי בקרב הזה? נתניהו הפוליטיקאי תאב השלטון, או נתניהו בנו של ההיסטוריון, אשר עסוק בעיצוב דמותו בדפי ההיסטוריה?
הכותבת היא ד"ר לתקשורת ויועצת אסטרטגית
[email protected]
