73 שנה חי יהודה תגר - לוחם המוסד שברגע האחרון נחלץ ב-51' מהגרדום בכלא בעיראק, לאחר שנידון למוות באשמת ריגול - בתחושה שחייו ניתנו לו במתנה, עד שהשבוע החזיר את נשמתו לבורא בשנתו ה-100. הידיעה על מותו החזירה אותי לראיון שערכתי עמו ב-2002 בביתו באפקה. להלן תמצית סיפורו.
בשל ריגול סיני: האקדמאים בבריטניה ייבדקו על ידי שירות הביון MI5
תגר, שרבים קראו לו גם תג'ר וכונה יודקה, נולד בירושלים כבן למשפחת מיוחס המסועפת והתגייס לפלמ"ח "מתוך רצון לשרת את האומה". הוא עסק בקליטת מעפילים - שהגיעו בדרך היבשה מסוריה ומלבנון - ובמלחמת העצמאות הוא נלחם בחזית ירושלים. בסופה, בעודו במדים, הוא עבר בהצטיינות בחינות למשרד החוץ, אך במקום לצאת לשליחות דיפלומטית, הוא הועבר למחלקה המדינית, שם נמצא מתאים למשימת ביון בעיראק, "כשאז כל הנושא היה אצלנו חובבני במידה מבהילה".
כדי שיסגל לעצמו את השפה הערבית המדוברת, לקראת ביצוע המשימה, הוטל עליו להיות סגן המושל בגליל המערבי, "כשעכו הייתה אמורה להיות לגביי מעין אסוציאציה של בגדד".
"לא תאמין", סיפר, "אבל הגעתי בטקסי מטהרן לבגדד, כשמתוך חיפזון לא היה זמן להכין סיפור-כיסוי נאות. הואיל והיה צורך להיתלות במשהו, הצגתי את עצמי כסוחר-שטיחים פרסי. מיותר לומר שלא ידעתי מילה בפרסית. שמונה חודשים הספקתי לפעול שם. למרות המגבלות בשטח, הרשת שלנו כיסתה בצורה טובה ביותר את משרדי החוץ וההגנה של עיראק.
"האם ציפיתי להיתפס? - מתוך השלמה עם העובדה שיכולתי להיות בין הנופלים בקרבות העצמאות, כשמטובי חבריי נהרגו סביבי, זה אולי עזר לי לצאת לשליחות ביתר קלות והדחקתי את הסכנה. תוך כדי כך לא הרגשתי שהצבת נסגרת עלי. לאחר שצעיר מעכו זיהה אותי, ככל שניסיתי להתכחש לו, זה לא עזר.
"באו למקום מגוריי, עקרו בלטות, חיפשו פה, חיפשו שם, בסוף מצאו דו"חות שכתבתי על מצבה הפוליטי והכלכלי של עיראק לשם שיגור לישראל וגם רשימה של מועמדים לביון. זה היה פנצ'ר. הרשת שלנו נפלה. לפחות אני שמח שלא נחשפו המוסלמים המקומיים ששיתפו איתנו פעולה. כעבור שנים, בעודי בכלא, כשהרשת החלה לפעול מחדש, היו מהם שנענו ברצון לפעול שוב למען ישראל".
תגר מצא עצמו כלוא בכלא בבגדד, שם עבר עינויי-תופת ונצר את פיו. "ככל שהעינויים היו קשים מנשוא, השתדלתי להיות בשליטה", נזכר. "מבין שלושת ה'גורילות' ש'טיפלו' בי, אחד מהם היכה אותי רק כשהיה עם שני עמיתיו. כשהם לא היו בתא, הירפה. 'אם צה"ל יגיע פעם
לבגדד ויכבוש אותה, תזכור שכאשר הייתי אתך לבד, לא הכיתי אותך', הוא אמר".
יום אחד חשב שלפניו הסוף. "מחר בבוקר נתלה אותך!", הדהדו הדברים באוזניו. "כשהביאו אותי לפנות בוקר אל עמוד התלייה ורב קשיש קרא לכבודי פרקי תהלים, חשתי מועקה גדולה והלב כמו התכווץ לי", שחזר. "אמרתי בשקט 'שמע ישראל' והמחשבה על אמי כמוה הייתה כתפילה. לולאת החבל כבר נכרכה סביב צווארי. 'תחי מדינת ישראל!', לחשתי ביני לבין עצמי - ושום דבר לא קרה. 20 דקות ארוכות כנצח עברו עלי, שבהן חלפו מול עיניי כל חיי, עד שהתליין קיבל הוראה להסיר את החבל מצווארי. מה קרה? - 'אדוננו, המלך הרחום והחנון, הורה להעמידך בכל זאת למשפט', הוסבר לי. כך קיבלתי את חיי חזרה. אחרים נתלו. ראיתי זאת במו עיניי...".
לאחר שנה וחצי בכלא הבגדדי, הועבר תגר אל כלא נוגרט סלמן, בלב המדבר. "במדבריות יש איזו שלווה כמו בים" העיר. "לא פחות משמונה שנים הוחזקתי ב'שלווה' הזאת. הפעם היה עלי להתמודד לא רק עם שלטונות הכלא, אלא גם עם האסירים הקומוניסטים שניסו להשתלט על האסירים שלא היו אחיהם לדעה. גם כשפרצה תגרה אלימה איתם והוכינו מכות-רצח, אני וחבריי עמדנו על שלנו. אם השלטונות לא גברו עלינו, לא כל שכן לא אסירים אחרים! צר לי לציין שבין אותם קומוניסטים היו יהודים שהתנכרו במיוחד לאחיהם".
ב-60', שוחרר תגר לפתע. לאחר זמן רב נחשף ששנה קודם לכן, בניסיון לשחררו, העביר המודיעין הישראלי לשליט עיראק ההפכפך דאז, עבד אל-כרים קאסם, מידע על אחד מהנסיונות להתנקש בחייו. תגר, שנשפט למאסר-עולם עם עבודת-פרך, שוחרר לבסוף וחזר למולדתו. אגב, לרודן קאסם זה בכלל לא עזר. ב-63' הוא הודח והוצא להורג. תגר שמע על כך ממרחקים.
עם שובו ארצה נערכה לכבודו שורה של קבלות-פנים שבעקבותיהן הוזמן אל לשכת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שביקש לשמוע ממנו את סיפורו באופן בלתי אמצעי. תגר למד באוניברסיטה העברית לימודי מזרח תיכון וספרות ערבית, שימש כמרצה באוניברסיטאות חיפה ותל-אביב, אף שימש כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בלונדון, העיר שבה עשה גם את הדוקטורט שלו על המופתי של ארץ-ישראל.
תגר פרש ממשרד החוץ לאחר מלחמת יום כיפור ולאחר ששימש בין השאר כמזכיר הכללי של מכבי ישראל, "ג'וב מצוין", כדבריו, עבר באמצע שנות ה-80 לשורות המוסד. הוא נשלח לאיטליה, שם חגג. "התאהבתי בנופים ובתרבות שם", ציין.
מאז הרצה במוסדות אקדמיים, הרבה לקרוא ולנסוע בעולם, גם נהנה מאוד לשמש לנכדיו כסבא בפול טיים ג'וב ומהבית הכפרי שהקים באפקה על מגרש שקיבל עם שובו מהכלא. לפחות יצא לו משהו טוב מכל הסבל שהיה מנת חלקו, הרהר לא אחת. כששאלתיו אם היה מעוניין לשוב לעיראק כתייר, השיב: "איזו שאלה! אם נתעלם מכל הדברים הרעים שנקשרו במדינה הזאת, אל נשכח שבעבר תוארה כגן-עדן עם הצמחייה והתמרים שבה. בהחלט הייתי רוצה להגיע לשם כתייר - ולסגור מעגל...".
לקראת סיום שיחתנו, חילצתי סקופון מתגר נעים ההליכות. "אגלה לך מדוע יש לי בלב פינה חמה כלפי שרון ובלי קשר לפוליטיקה", שחרר. "כשנרקמה תוכנית לשלוף אותי מכלא נוגרט סלמן, התנדב אריק, אז מפקד ה-101, לעמוד בראש הכוח המחלץ; כלומר, מבצע אנטבה פרטי ליודקה תגר. המזל הגדול של אריק ושלי היה שראש המוסד דאז, איסר הראל, הטיל וטו על המבצע הנועז שאם היה מתקיים, שנינו לא היינו יוצאים ממנו חיים. כשאריק רואה אותי, הוא מזכיר לי את מקומי בכלא, לפי מפה שהתגלגלה לידיו כמי שהיה אמור לחלץ אותי...".