להערכתי הצנועה, המהלך האופרטיבי של ישראל הוא מהלך מבריק. הכניסה של כוחותינו לרפיח ללא דרמה, בזמן שחמאס מנסה באורח ערמומי ומוצלח למדי, עד כה, לעכב את אותה כניסה - היא מהלך מצוין. עד אמש היינו בלחץ ובהדממה צבאית בעזה, כשחמאס היה היוזם ואנחנו מגיבים. היה לחץ אמריקאי ולחץ פנימי שלא להיכנס לרפיח ולהמתין לתוצאות המו"מ, קרי להמתין למה שחמאס, הגורר זמן, יחליט. כלומר, הם ניהלו אותנו, אבל החל מאתמול בבוקר אנחנו יוזמים ומנהלים את המשא ומתן (אפילו שאולי יהיה בו פיצוץ רגעי).

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

הלחץ עכשיו הוא על חמאס. אנחנו מתקדמים בלחימה, דבר המראה להם שאנחנו, מה שנקרא, Mean business. כלומר פועלים לכיבוש רפיח חרף הלחצים מצד האמריקאים מחד, ומנהלים מו"מ מאידך. בכך אנחנו משדרים לחמאס שאין לנו עניין, כביכול, בהפסקת המלחמה כדי לשחרר את החטופים, אלא שאנחנו נשחרר את החטופים בכוח לצד הגשמת מטרות המלחמה שלנו. מבחינתנו מדובר במהפך חשוב. אנחנו לא עוד שבויים בידי חמאס בגין החטופים, אלא מתקדמים לשחרורם בדרך יעילה.

קמנו אתמול בבוקר לשמע הדיווח המוכר כי (מעבר רפיח) "בידינו". זאת, כאשר רק ערב קודם לכן התחושה הייתה כי אנחנו נמתין לתרגילי חמאס עד אין־סוף. מאתמול בבוקר, אם ננהג נכון, נתקדם לכיוון שחרור החטופים ונגשים את מטרות המלחמה. למה הדבר דומה? כאשר ילד נחבל ואמו רצה אליו בזעקות שבר, הוא מתחיל לבכות אפילו שהפגיעה בו הייתה שולית. אילו הייתה נגשת אליו ברוגע ומשוחחת כאילו לא קרה דבר, הוא היה ממשיך לשחק רגוע וטוב לב. 

הכניסה לרפיח הייתה באורח מפתיע למדי וללא תופים ומחולות - וכך צריך להמשיך. בעת הזו עלינו לדבר כמה שפחות ולעשות את העבודה בדרך רגועה וללא דרמות מיותרות, ובכך לקבע עובדות. במקביל, יש להמשיך ולנהל את המו"מ ללא לחץ, לנאום פחות, לשכוח את ה"בייס" משמאל ומימין וללכת מאוחדים להגשמת יעדי המלחמה. בשקט וללא תופים ומחולות. כך עשינו במלחמת ששת הימים, בזמן הלחימה, וכך עשינו בפעולות אחרות. בימים אלו יש לעשות ולשתוק.

הכותב הוא תא"ל (במיל') וחבר במבטחי - פורום מפקדים לאומי