החיים מעמידים בפנינו לעתים דילמות קשות, שעניינן בצורך לבחור בין שתי חלופות גרועות. כאלה הן הדילמות העומדות היום בפני הממשלה:
א. הסכמה לשחרור חלק מהחטופים בעזה והשארת האחרים בשלב זה בשבי חמאס, או התעקשות על שחרורם המיידי של כולם עד האחרון שבהם?
ב. האם להסכים לעסקת שחרור חטופים, גם אם אחד מתנאיה הוא הפסקת המלחמה בלא מיטוט חמאס?
ג. האם להתנות הסכמה לצעדים הומניטריים כלפי תושבי עזה בצעדים הומניטריים כלפי החטופים שלנו, ובראש ובראשונה פרסום שמותיהם על ידי חמאס וביקור אצלם על ידי הצלב האדום?
ד. האם לפתוח במתקפה בחזית שנייה נגד חיזבאללה או להמתין עד לסיום המלחמה בדרום, תוך המשך מצב הפליטות של עשרות אלפי המפונים מיישובי הצפון והמשך הירי על יישובינו שם?
לא רבות הממשלות בעולם, אם בכלל, שהיו רוצות להתחלף עם ישראל בהתמודדות מול דילמות אלה. הן אכן דילמות קשות, ובעיקר אם הממשלה קרועה בין נציגי עמדות שונות שחלקם אף לא נרתעים מלאיים בפירוקה אם ראש הממשלה לא יכריע בהתאם לדעתם.
כמה כללים היו אולי יכולים בכל זאת לסייע לממשלה בשעתה הקשה:
א. אין תירוצים: ההפתעה ב־7 באוקטובר היא אכן מחדל ענק שעוד ייחקר, אבל עכשיו חשוב מה הצעדים שאותם ננקוט מכאן ואילך - וזה בעיקר בידיים שלנו.
ב. הדילמה על פי רוב לא פותרת את עצמה: אי־החלטה היא החלטה - החלטה שלא להחליט. דחיינות אינה תכונה ראויה ובוודאי לא מעידה על אומץ לב או על מנהיגות, שכן היא משאירה את הבעיה בלתי פתורה. חמור מכך, אם לא נקבל החלטה, בעיית החטופים עלולה לפתור את עצמה לרעה והפעם באשמתנו.
ג. בחיל האוויר נהוג לומר שמוטב לקבל את ההחלטה השנייה בטיבה בזמן, מאשר את ההחלטה הטובה ביותר אחרי הזמן. כאמור, לחטופים במנהרות חסרים בעיקר שני דברים: חמצן וזמן.
ד. התמקדות בבעיה עצמה היא תנאי מקדים ליכולת למצוא לה פתרון. שיקולים פוליטיים, אישיים או כלכליים אינם צריכים להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות - בעיקר כשמדובר בחיי אדם.
מה מעבר לדלת?
דילמה משולה לחדר עם שתי דלתות יציאה, כשבאפשרותך לצאת רק דרך אחת מהן. לפי מה תבחר? לפי היעד שלך ולפי מה שממתין לך מעבר לדלת. איך ניתן לדעת מה ממתין לך מעבר לדלת, כלומר מה תוליד החלטתך? אולי לכך כיוונה אמרת חז"ל: איזהו חכם? – הרואה את הנולד.
תהליך קבלת החלטות קלאסי מורכב משבעה שלבים:
1. קביעת מטרתך – על מנת שתדע להתמקד.
2. איסוף נתונים רלוונטיים - הכל מתחיל ממודיעין.
3. העלאת אפשרויות הפעולה הפתוחות בפניך.
4. סוף מעשה במחשבה תחילה - ניתוח תוצאתי־מעשי של כל אפשרויות הפעולה, יחד עם מידת ההסתברות להתרחשותן.
5. שיפוט ערכי - ניתוח ערכי־נורמטיבי של כל אפשרות ונורמת ההתנהגות והערך שהיא מבטאת.
6. הכרעה - בחירה מנומקת בין החלופות.
7. בקרה - בחינת אפשרות הפעולה שנבחרה אל מול היעד, ההשלכות המעשיות, ההשלכות הערכיות ואפשרויות הפעולה האחרות.
ראיית הנולד באה בעיקר לידי ביטוי בשלבים 4 ו־5, אבל בעוד בשלב 4 מדובר בניתוח קר וכמעט טכני - בשלב 5 מדובר בהעלאת ההיבטים הערכיים שבדרכי הפעולה השונות, ובחינתם על פי הכלל הידוע של קאנט: האם היית מוכן שהערך או הנורמה שאתה מבטא בהתנהגותך יהפכו לכלל התנהגות שעל פיו הכל ינהגו? אם תרצו, זוהי גרסה אחרת של כלל ההגינות של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
כך, לדוגמה, בחירה במיטוט חמאס כדרך הפעולה מבטאת ערך של שמירה על ביטחון ישראל על ידי השמדת האיום ויצירת הרתעה כלפי איומים עתידיים. העדפה של עסקת החטופים על פני המשך הלחימה ועל פני מיטוט חמאס, משמעה בחירה בערך של פדיון שבויים והצלת חיי אדם כערך עליון.
מצד שני, גם בחירה במיטוט חמאס מקפלת בתוכה היבט ערכי הקשור להצלת חיי אדם, והדבר מסבך את ההשוואה: על ידי נטרול האיום של חמאס אנו מבטיחים את חייהם של האזרחים שעלולים להיפגע ממנו בעתיד אם ימשיך להתקיים, שלא לדבר על נטרול האיום הקיומי על מדינת ישראל עצמה.
ניתוח זה רק מחדד פן נוסף בדילמה (הצלה מיידית של חיי אדם מול הצלה עתידית של חיי אדם), וממחיש כמה לא פשוטה היא ההכרעה. הצורך בקבלת הכרעות קשות מדגיש עוד יותר את החשיבות בצורך שיהיו לנו מקבלי החלטות הגונים וראויים, שישקלו שיקולים אחראיים וענייניים.
על ערכים ומעשים
תחושתו של הציבור היום היא כי לא כזה הוא מצב הדברים עם הממשלה המכהנת: התבטאויות חסרות אחריות של שרים, עמדות הזויות של אחרים, התחשבנויות פוליטיות ומשחקי כוח ואגו מאפיינים את התנהלותה, ומגבירים את ירידת המורל ואת תחושת חוסר הביטחון בעם - וכן את חששו שלא מתקבלות ההחלטות הנכונות.
במצב חמור שכזה של התמודדות צבאית בכמה חזיתות והתמודדות מדינית בחזית הבינלאומית, ראוי שתקום בישראל ממשלת אחדות לאומית לצורך העמדת מיטב הכוחות לניהול המשבר הלאומי. הצעה כזו הועלתה על ידי ראש הממשלה וסורבה על ידי מפלגות האופוזיציה. הסיבה לסירוב היא מעורבת - סיבה ערכית וסיבה מעשית.
הסיבה הערכית היא חוסר הנכונות להכיר בראויוּת ראש הממשלה לכהונתו לאור המשפט המתנהל נגדו בכתבי אישום חמורים, וכן לאור התפיסה כי הממשלה איבדה את הלגיטימציה שלה בגלל אחריותה למחדל 7 באוקטובר. הסיבה המעשית היא תחושתן שלא תהיה להן אפשרות ממשית להשפיע, בגלל רתיעתו של ראש הממשלה מקבלת החלטות שירגיזו את בעלי בריתו הפוליטיים ויגרמו להם לעזוב את הממשלה ולהפיל אותה.
לכל אחת מהסיבות יש משקל שונה, ובהתאם ההתייחסות אליהן צריכה להיות שונה: הסיבה הערכית חייבת לסגת מפני השיקול הלאומי, לנוכח חומרת המצב שבו אנו נמצאים ולאור העובדה שראש הממשלה נבחר ומכהן כחוק. נכון, הוא אחראי כראש המערכת לכישלון הגנת המדינה ב־7 באוקטובר, אך אנחנו בעיצומה של המלחמה שטרם הוכרעה, ובכך צריך עכשיו להתמקד.
השיקול המעשי, לעומת זאת, הוא בעל משקל רב, שהרי מטרתה של ממשלת אחדות לאומית היא לקבל את ההחלטות הנכונות והענייניות, ואילו האיום מצד הציונות הדתית ועוצמה יהודית להפיל את הממשלה לא יאפשר לראש הממשלה לעשות זאת. ואז, כניסתן של מפלגות האופוזיציה לממשלה עלולה להתגלות כחסרת השפעה מעשית.
המרכז לקידום ההגינות בישראל גיבש יחד עם המשפטן פרופ' ידידיה שטרן פתרון שעשוי לסלק את המכשולים, ולאפשר את כינונה של מנהיגות לאומית מאוחדת לצורך הובלת המדינה לניצחון במלחמה. על פי המתווה שגובש, יוקפאו המחלוקות הפוליטיות במדינה למשך שנה, ותקום ממשלת אחדות מקיר אל קיר בראשות נתניהו לצורך ניהול המשבר הלאומי. בתום שנה יתקיימו במדינה בחירות כלליות, ובמהלך השנה תהיה הממשלה חסינה מהצבעות אי־אמון - גם אם יעזבו אותה חלק מהמפלגות המכהנות בה. לאור "מסורת" הפרת ההסכמים הפוליטיים במדינה, יעוגן ההסדר כולו בחוק מיוחד שישוריין על ידי 80 ח"כים.
ההצעה הוצגה למדגם ארצי מייצג של הציבור בסקר שהזמין המרכז לקידום ההגינות בישראל ממכון המחקר גיאוקרטוגרפיה, וזכה לתמיכה של 62% מהציבור הישראלי. יש זמנים בחיי המדינה, שבהם צריכים הפוליטיקאים לשים בצד כל שיקול אחר ולהתאחד אל מול איום קיומי חמור המאיים עלינו, כבמין צו 8 פוליטי. אנחנו נמצאים עכשיו בזמנים שכאלה, אז למה בדיוק הם ממתינים? אם לא עכשיו – אימתי?
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל