המכה מהאג כואבת לכל ישראלי. היא מצטרפת לשורה ארוכה של מכות שניחתו עלינו מה-7 באוקטובר, ומחייבת לפקוח עיניים ולהבין סוף סוף, שלרטוריקה של ממשלה שתלויה בשוליים הקיצוניים יש מחיר. אלה לא סתם מילים בזול שמתפוגגות באוויר. המילים הלכאורה ״חזקות״ שמתעופפות כאן החלישו אותנו כמדינה בכל מובן.
הקשיחות המוגזמת שחלק מחברי הממשלה התאהבו בה, ונדמה שהם בתחרות תמידית מי מהם ידבר הכי ״קשוח״ לכאורה, היא כסילות לשמה. היא הרסנית כשמפנים אותה כלפי קבוצות מסוימות באוכלוסיה, או כלפי הצבא, או כלפי הייעוץ המשפטי, או כלפי נשיא ארצות הברית. זה בכלל לא עניין של צדק, אלא עניין של היכולת הפשוטה להתנהל בשכל ובשיתוף פעולה בתוך המציאות המורכבת שבה מתקיימת המדינה.
צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, לצד צווי מעצר דומים נגד המרצחים הברברים של חמאס, מראים עד כמה ההתנהלות שלנו הייתה מטומטמת וקצרת רואי. ביידן הגיע לכאן ממש בתחילת הלחימה, הביע תמיכה חסר תקדים אבל גם אמר לנו מיד לפעול בתוך חוקי המלחמה, גם כשהם לא מוצאים חן בעינינו. המשמעות היא שגם אם בציבור הישראלי רצו נקמה, וגם אם בצדק, תפקיד הנהגה הוא לדעת מתי לרסן, לראות תמונה מורכבת יותר, ולא להיגרר אחרי רגשות הציבור בכל דבר.
במקום להגיד ״אנחנו לא חיות אדם ולכן לא נתנקם באוכלוסייה שלמה״, אמרו ״פצצת אטום״. במקום להגיד ״אנחנו נכניס כמה סיוע שצריך ונתמודד עם הביזה של חמאס״, אמרו ״ננתק להם את החשמל והמים״. בסוף גם הכנסנו סיוע, גם לא ניתקנו וגם אכלנו אותה בענק על האמירה הריקה.
יש מחיר לתדמית גרועה, שמתדרדרת בגלל משפט נגד ראש ממשלה שנגרר לאורך שנים, ובאמת לא משנה מי צודק. יש מחיר לביזוי והדרה של הייעוץ המשפטי כשיטה, גם אם הייעוץ בעייתי, כי כך מחלישים את היכולת של המערכת המסועפת להצליח בזירה המשפטית הבינלאומית.
הקיצוניים בממשלה הם גם חסרי כישורים מוכחים, וגם מזלזלים בכל מי שיש לו כישורים.
אבל הנה - קיבלנו את החשבון על ההשתלחויות החוכמולוגיות שלהם. זלזלנו בזירת דעת הקהל בעולם. עכשיו אנחנו מבינים כמה הזירה הזו חשובה ועד לאן היא מגיעה. ממשלה שתלויה בקיצוניים לא יכולה להתמודד בכל כך הרבה זירות, נגד נשיא ארצות הברית ונגד האיחוד האירופי ונגד איראן וחיזבאללה והחותים ועיראק, נגד האו״ם ודרום אפריקה ואהרן ברק, נגד היועמ״שית והגנרלים והשב"כ.
היא מעדיפה להתעלם כשחבריה מלהגים על הגליה מרצון, התנחלויות חדשות, מחיקות והשטחות. אין לנו מסביר לאומי, אילון לוי פוטר, ראש מערך ההסברה הלאומי עזב, ונתניהו הפך לאחת הדמויות השנואות במערב. שר החוץ ישראל כ"ץ לא שולט באנגלית וחושב שמנטרת הזעם שלו על אנטישמיות מרשימה מישהו. נפתלי בנט פועל פה ושם בהתנדבות, אבל אין דמות מהממשלה שממלאת את המשבצת החשובה של ההסברה.
מתברר שממשלה שתלויה בקיצוניים צריכה לג׳נגל בין יותר מדי כדורים, ולא מסוגלת להעביר לעולם את צדקת הדרך הישראלית. אי אפשר להנהיג בחוכמה ובאנושיות כשמפחדים מבייס קיצוני מצטמק, שרוצה רק לשמוע שאין מה לעשות, שהוא הקורבן הנצחי ושכל העולם רשעים.
הצימוד של ישראל עם חיות האדם הסדיסטיות של חמאס הוא שקר וחרפה, ועוד יותר מביש להתקומם נגדו בדיוק כפי שמתקוממים נגדו הנייה וסינוואר. הגוף השיפוטי הבינלאומי של האו״ם עבר פוליטיזציה קשה, ממש כמו האו״ם. כולנו יודעים שזה נכון. אבל איך ממשלת ישראל על מופרעיה הפראיים תשכנע בכך? אם אנחנו חפצי חיים, חייבים להוציא את הקיצוניים מהממשלה.