1.בחמישה באוקטובר שי העלתה סרטון טיקטוק, שבו היא עושה ריקוד כזה מצחיק עם שתי חברות שלה מהבסיס, נועה ואורי. שלושתן תצפיתניות, נשמות. וזה סרטון כל כך חמוד, כל כך יפה, הן צוחקות שם, הן עושות פרצופים, רואים שם ילדות במדי צה"ל, גאות בעצמן, שמחות, מאושרות.

אביה של התצפיתנית שנרצחה בנחל עוז: "ביבי צריך ללכת הביתה, נקודה"

מיד אחרי הטבח אנשים התחילו להגיב לסרטון הזה, "זה מה שעשיתן במקום לשמור עלינו! עשיתן טיקטוק!". אחר כך התברר שהסרטון הזה היה הריקוד האחרון שלהן ביחד. שי הבת שלנו, נרצחה. נועה מרציאנו נחטפה ואחר כך נרצחה. ואורי מגידיש נחטפה ושוחררה. אני כל כך, כל כך מקווה, אני מתפלל, שלפחות אורי היקרה, אורי הטובה, אני מקווה שיהיו לה עוד ריקודים כאלה בחיים שלה, שתרקוד את כל הריקודים שהבת שלי כבר לא תרקוד.

2.כששי קיבלה את השיבוץ שלה, להיות תצפיתנית, היא פשוט לא הסכימה לקבל את זה. היא אמרה, "אין מצב בעולם! זה לא מעניין, זה לא מיוחד, וזה לא מה שאני אעשה בצבא, נקודה". היא הלכה לרופא והתחילה לשחק על איזו פציעה ישנה שהייתה לה, בגב התחתון, כדי שהצבא יבין שהיא לא יכולה לשרת בתפקיד כזה, שמצריך הרבה שעות בישיבה. והרופא עושה לה בדיקה, והוא מגלה שבאמת יש לה שבר קטן בעצם הזנב. אבל זה לא עוזר לה. השבר ממש קטן, לא משמעותי. והיא מתגייסת להיות תצפיתנית. 

ותוך כדי הקורס היא ממשיכה לעשות עוד ועוד בדיקות רפואיות, כדי להוכיח להם שהיא לא יכולה להיות בתפקיד, אבל לאט לאט, פתאום ככה, היא שמה לב שהיא מתחילה להתאהב בתפקיד הזה, פתאום היא קולטת שהיא רוצה להיות תצפיתנית! פתאום היא מבינה כמה זה משמעותי, להיות העיניים של המדינה. את יושבת על הגבול עם עזה, יש לך מסך, את מחוברת למצלמה מגדילה שאת שולטת על התנועות שלה, ואת יכולה במבט אחד שלך לסכל חדירות של מחבלים, או חלילה לפספס, אם הסטת את המבט לשנייה אחת בזמן הלא נכון. את יכולה למנוע פיגועים, להקפיץ את הגזרה. משפט אחד שאת אומרת למפקדת שלך, והמפקדת שולחת פקודה מיידית למצלמה שמעל החמ"ל, שתפתח בירי על הנקודה שאת זיהית. זה כל הזמן אקשן. במיוחד במוצב נחל עוז איפה ששיבצו אותה, שזה המוצב הכי קרוב לגדר. והיא אוהבת אקשן, שי שלנו, היא אהבה את זה מאוד. 

אבל אז, בדיוק כשהיא מסיימת את הקורס בהתלהבות, בהתרגשות, מגיעות אליה תוצאות רפואיות מעודכנות, שמראות שיש לה בעיה חמורה יותר. והיא מגיעה לבסיס, לנחל עוז, ואומרים לה שם, "אין מה לעשות, מבחינה רפואית, את לא יכולה להיות תצפיתנית, את תהיי או נהגת או תותחנית". ואז היא מתחילה להילחם על התפקיד שלה. 

צריך להבין, שי זאת ילדה שלא מוותרת. אם היא רוצה משהו היא לא מוותרת בחיים. פעם אחת לא הסכמנו לה לטוס לרודוס לטיול עם דודה שלה, אז היא קמה, ילדה בת חמש עשרה, קמה, הלכה, קנתה כרטיס טיסה בכסף שלה שהיא חסכה, והודיעה לנו שהיא טסה לרודוס לבד, לפגוש שם את דודה שלה. ואנחנו הסכמנו, לא הייתה לנו שום ברירה, כי אם שי רוצה משהו היא תילחם עליו, עד שהוא יקרה. 

אז שי שומעת שמורידים אותה מתפקיד התצפיתנית, והיא נלחמת כמו שרק היא יודעת להילחם. היא מנסה לדבר שם עם כל מי שרק אפשר, הולכת לכל מיני בדיקות, ובסוף היא מוצאת רופא אחד שנותן לה אישור שהיא יכולה להיות תצפיתנית, בתנאי שהיא ממשיכה במעקב הרפואי. וזהו. 

ובתקופה הזאת, כשהיא הייתה חוזרת הביתה לסופי שבוע, פעם בשבועיים, היינו מרגישים שהיא כאילו גבהה. זאת אותה ילדה, אבל גדולה יותר, בוגרת יותר. היא הייתה חוזרת אלינו הביתה בשישי עם ניצוצות בעיניים "וואי אתם לא מבינים איזה בלגן היה על הגדר ואיך תפעלתי את האירועים והקפצתי כוחות". היא הרגישה משמעותית. היא כל הזמן אמרה לנו, "אנחנו על הגדר, רואים הכול, שומעים הכול, שומעים יירוטים, שומעים את כיפת ברזל, יש מלא אירועים על הגדר". היא ממש הרגישה, שי, שהיא יום יום מצילה חיים של אזרחים.

3. שי הייתה תצפיתנית מקצועית. היא ידעה להבדיל בין חתול, לבין חייל, לבין מחבל שעובר את הגדר. היא ידעה מתי להקפיץ כוחות, ומתי להבין שזה סתם ולא להקפיץ אף אחד. פעם אחת היא התקשרה אלינו בוכה, "הולכים להעמיד אותי למשפט". זה היה יום שהראות הייתה לקויה והמצלמות היו קצת עם ערפל, ולא ראו הכי טוב, ועבר איזשהו עצם במצלמה. בגלל שהראות הייתה לא טובה, שי קראה למפקדת שלה ואמרה לה, "המפקדת, אני רואה פה משהו, אבל זה לא נראה לי משהו חריג. זה נראה כמו איזה חתול או בעל חיים, אני לא חושבת שצריך להקפיץ פה אף אחד". והמפקדת שלה אמרה, "סומכת עלייך. מה שאת אומרת, את מכירה את הגזרה. אני סומכת עליך". ובאמת שי לא הקפיצה כוחות. 

אבל אחרי כמה ימים אמרו לה שהיא צריכה לעלות למשפט, כי כנראה שהיה שם איזשהו משהו בסוף, והם שולחים עכשיו כוחות לשטח לבדוק מה זה, לפי עקבות, לפי סימנים נוספים. אז היא בוכה שמעמידים אותה למשפט, ואנחנו שואלים אותה, "מי לדעתך צודק", והיא אומרת לנו "אני בטוחה בעצמי במיליון אחוז, לא היה שם שום דבר. זה לא היה משהו מסוכן!" ואז שחר, אחותה הגדולה אומרת לה, "אוקיי! אז תלכי עם האמת שלך, שי! תעלי למשפט, תגידי את מה שיש לך להגיד, את לא צריכה להתנצל על האמת שלך!" ושי באמת עלתה למשפט, והוא הסתיים כשהם אומרים לה "זה באמת היה רק בעל חיים, עשית עבודה מצוינת, כל הכבוד". 

בשלב מסוים רצו להוציא אותה לקורס מ"כים, והיא אמרה, "לא, עדיין לא, אני רוצה עוד כמה חודשים להתמחות כתצפיתנית". היא רצתה להיות מפקדת טובה יותר, להיות בטוחה במה שהיא יודעת, שכשהיא תבוא ללמד חיילות, והן ישאלו אותה שאלות, אז היא תדע לענות להן כמו שצריך. והמפקדים שלה אמרו לה, "זה או שאת יוצאת למ"כים עכשיו, או אף פעם לא". אז היא ענתה "אז לא. אני לא רוצה להיות חצי מ"כית". 

בסוף הם זרמו איתה. הם נתנו לה עוד כמה חודשים, כי היא קבעה להם עובדה. היא הבהירה להם שהיא יוצאת לקורס מ"כים רק אחרי שהיא מתמחה בשני פסקלים. פסקל זה אזור, חלק של הגזרה. ואז היא באמת התחילה ללמוד עוד פסקל, להתמקצע גם עליו, היא הייתה באמת יסודית בקטע הזה. הייתה לה בלי סוף מסירות לתפקיד שלה. 

שי לא הספיקה לצאת לקורס מ"כים. אם היא הייתה יוצאת לקורס בזמן המקורי שהציעו לה, אם היא לא הייתה מתעקשת להישאר שם בבסיס הזה, במלכודת המוות הזאת, היא הייתה היום איתנו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב מה היה אם, ומה היה אם, אבל מה זה עוזר השאלות האלה, זה לא עוזר כלום, השאלות האלו לא יחזירו לנו את שי.

4. בהתחלה שי לקחה את זה ממש בכיף, בקלות, את התפקיד, אבל לאט לאט, בתקופה האחרונה, נוספה לשמחה שלה מין שכבה כזאת של סודיות, של מסתוריות. היא כל הזמן אמרה, "אסור לי לגלות, אני לא יכולה לספר", אבל היו דברים שהיא כן אמרה. בחודשים האחרונים היא ככה התחילה לומר לנו, לפחות לי אישית, היא התחילה לומר שהיא מודאגת, כי היא רואה מה קורה על הגדר, והיא חושבת שזה הולך לקראת משהו. היא כל הזמן אמרה שהולך להיות בלגן. בלגן רציני. 

בשבועות שלפני הטבח היא אמרה למפקדים שלה, "הם עושים המון רעשים, ומגיעים לגדר, וזורקים דברים, ומדליקים צמיגים, ומנסים כל מיני דרכים, ורואים מה עובד, מה לא עובד. הם מתמידים". אני זוכר שהיא סיפרה לי שהיא ראתה ליד הגדר שני אנשים שלא שייכים בכלל לשום תיאור. זה הכי חשוד. הם לא חקלאים שעובדים בשטח, הם לא אנשים רגילים, והיא רואה אותם שם, והיא אומרת שהיא חושבת שזה חשוד, שקורה פה משהו. אבל המפקדים התעקשו לקרוא לזה "הפרות סדר". יעני משהו רגיל. אבל זה לא היה משהו רגיל. הם התכוננו למשהו גדול יותר. ושי הבינה את זה. וסיפרה על זה למפקדים. 

היא הרגישה שמשהו במונח הזה "הפרות סדר" הוא לא נכון. היא הרגישה שכל הזמן מתייחסים לדיווחים שלה כאילו זו בעיה נקודתית, כאילו כל פעם זו שריפה אחת קטנה שצריך לכבות. היא הייתה אומרת, "אני לא יודעת אם הם מבינים שצריך למתוח את הקווים בין הנקודות". כי מה ששי זיהתה שם זו מגמה. היא לא רצתה רק לדווח, "היום קרה ככה, אתמול קרה ככה". היא רצתה בעצם להשפיע על הצורה שבה מבינים את כל האירועים האלה ביחד. היא רצתה שהם יבינו שמישהו מתכנן שם משהו על הגדר.

5. אז היא אמרה, "אוקיי, הפרות סדר, אין בעיה, אני אקרא לזה 'הפרות סדר' אבל אני אדווח על התדירות שלהן, ואז הם יראו שיש לזה כיוון, לדבר הזה, הם יראו שזה כנראה הולך לאיזה מבצע גדול יותר". אז היא דיווחה להם שהתדירות של ההפרות סדר עולה ועולה, היא הראתה להם איך בקיץ זה היה קורה בעיקר בימי שישי, ובספטמבר זה הפך להיות פעמיים בשבוע, ובאוקטובר זה כבר כמעט כל הזמן. וזה לא רק היא דיווחה על הדברים האלה, זה כל הבנות. הן הרגישו משהו. כי הן יושבות שם ורואות כל יום את מה שהולך שם על הגדר. 

היא וחברות שלה התצפיתניות היו כל הזמן מעבירות הלאה שהולך להיות בלגן. הן גם ידעו לומר מתי זה יהיה. הן אמרו "בחגים". חברה שלה, אביב חג'ג', תצפיתנית שהייתה איתה ביחד בסבב ונהרגה שם ביחד איתה, שלחה כמה ימים לפני הטבח הודעה לאימא שלה, "אימא הולך להיות פה מבצע גדול, ויש לי תחושה שזה ייפול במשמרת שלי". ממש ככה, מילה במילה! ולא רק תצפיתניות, גם המפקדות. אחת הקצינות בנחל עוז אמרה שהולכת להיות פשיטה של מחבלים, ושיש לה תחושת בטן שזה יהיה אצלה בבסיס. 

שי הייתה מדברת איתנו בצורה מאוד כללית, היא לא באמת כל כך שיתפה אותנו בדיוק בכל מה שהיא רואה על הגדר. אבל אחר כך, אחרי שהיא נרצחה, אנחנו דיברנו עם חברות שלה, ואנחנו גם ראינו כתבות שעשו בטלוויזיה, שראיינו את שתי התצפיתניות היחידות ששרדו את הטבח הזה, וגם עוד תצפיתניות מנחל עוז, ואני לא יכול לתאר את זה, אני לא יכול לתאר מה הרגשתי. הפה שלי היה פעור! אני דפקתי את הראש בקיר, אני פשוט צרחתי, אני לא יכולתי להאמין למה שאני שמעתי שם.

6. אחת מהן סיפרה בכתבה שהיא הייתה רואה אותם סופרים צעדים ליד הגדר, עושים חפירות, וכשהיא הייתה מדווחת, כל הזמן היו אומרים לה, "לא, זה חקלאות, זה חקלאות". הן היו רואות שם את הנוח'בות, היחידות המיוחדות של החמאס, הן היו רואות אותם איך הם מתאמנים! מגיעים ברכבים, פורקים זריז, רצים מהר מהר ומודדים זמן, כמה זמן לוקח להם להתקרב לגדר בריצה. ועל זה אמרו להן, "זה לא איום, הכול בסדר". הן ראו אותם מתאמנים על יציאה ממנהרות! הם התאמנו איך לפשוט על טנק! הם התאמנו על רחפנים! הן ראו את זה, התצפיתניות, הן ראו הכול! וכל הזמן היו מרגיעים אותן, אומרים להם "זה סתם, זה סתם, הכול בסדר". 

הייתה שם תצפיתנית אחת שסיפרה שיום אחד הגיעו קבוצה, משהו, כמות בלתי נתפסת של אנשים, איזה מאתיים חיילים של חמאס, ונעמדו מאה מטר מהגדר! והיא חושבת, היא אומרת לעצמה בראש, "אם הם עכשיו רוצים, אם הם מחליטים לרוץ לגדר, אנחנו אבודים". הן גם ידעו לומר מה התרחיש של הפשיטה. הן פשוט חשבו בהיגיון. הם ידעו שדבר ראשון החמאס יפגעו במצלמות של המערכת של ה"רואה יורה", המצלמות שהמפקדת יכולה לירות מהן, וזה באמת מה שקרה, זה הדבר הראשון שהמחבלים פגעו בו לפני שהם נכנסו. 

הדיווח לא נעצר במפקדות, שיהיה ברור. המפקדות לקחו את זה ברצינות. אחת מהן שמה לב יום אחד שהם הגיעו עם מפות, מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה. היא דיווחה למפקדת שלה, והמפקדת התרשמה, אמרה לה, "כל הכבוד לך שעלית על זה", והעבירה את זה למעלה. המפקדות לקחו את זה ברצינות, אבל זה נעצר איפשהו בדרגים הגבוהים יותר. לא ברור לנו איפה בדיוק זה נעצר, איפה זה הפך להיות זלזול כזה, זלזול באויב, וזלזול בתצפיתניות. 

הייתה כתבה אחת שהביאו שם עדות מזעזעת, אני לא יודע, אני אפילו רוצה לחשוב שאולי זה בכלל לא נכון, אבל זה היה בתקשורת רצינית, עיתונאים רציניים, וזה היה מזעזע! הם אמרו שם שהיו תצפיתניות שהחליטו להתריע למפקדים בכירים יותר, ואחד מהם אמר להן "אני לא רוצה לשמוע עוד פעם על השטויות האלה. אם שוב תציקו עם הדברים האלה, אתן תעמדו למשפט".

7. בשבועות לפני שזה קרה, שי הרגישה צורך להרגיע אותנו, להרגיע אולי גם את עצמה, והיא אמרה לנו, כמה פעמים, "אוקיי, גם אם יהיה בלגן, ויהיה, ואנחנו יודעות שיהיה, גם אם תהיה מתקפה של החמאס, זה בטוח משהו שהצבא ישתלט עליו. כי אם תצפיתניות שיושבות בנחל עוז יודעות שעומד להיות בלגן, והן כולן אומרות את זה, אז ברור שהצבא הגדול יודע את זה! ברור שהמפקדים הבכירים יודעים את זה! זה ברור".

והן אמרו לעצמן שמבחינת הביטחון האישי שלהן, יהיה בסדר. הן לא הרגישו שמפקירים אותן אישית. הן היו כל כך בטוחות שהן מוגנות בבסיס, עד כדי כך שבמיגונית שבה כמעט כולן נרצחו, הייתה כתובת כזאת, שהתצפיתניות הבוגרות ציירו שם – "תראו אותה, צועדת בשלווה, כאילו עזה לא נמצאת לידה". זה מה שהיה כתוב במיגונית שהבת שלי נרצחה בה. במיגונית שהבת שלי נרצחה בה, הכתובת הייתה על הקיר. זה לא ייאמן! אני תופס את עצמי, אני מתעורר בבוקר ואני תופס את עצמי, ואני אומר, הכתובת הייתה על הקיר. 

8. את השבת ההיא שי סגרה בבסיס. וכשהכול התחיל, היא לא הייתה בחמ"ל עם כל התצפיתניות. היא הייתה אמורה לעלות למשמרת בשעה שבע בבוקר. אבל בשש וחצי, כשהתחילו האזעקות, הבנות בחמ"ל אמרו לה להישאר במיגונית. היא נכנסה עם כל הבנות שהיו שם איתה לתוך המיגונית שנמצאת שם, באזור של מגורי הבנות, והן בעצם היו שם, במיגונית הזו, התחבאו מהפצמ"רים, וחיכו שמשהו יקרה. שמישהו יבוא להציל אותן. ובשמונה בבוקר באמת משהו קרה. בשמונה בבוקר כבר אף אחת מהן לא הייתה בחיים.

באותו הבוקר, כשהתחילו האזעקות היא התקשרה אליי, ואני הייתי בדיוק בדרך לצאת לבית הכנסת. בפעמים הקודמות כשהיו לה אזעקות, היא תמיד הייתה נשמעת רגועה בטלפון, אבל הפעם היא הייתה ממש בפאניקה. היא אמרה לנו ללכת למרחב המוגן שנמצא בבית של דודה שלה, כרמית. כי משהו רציני קורה. 

היא ממש צעקה עליי, "אני הולכת למיגונית ואתם הולכים לממ"ד! זה רציני!", ואנחנו אומרים לה כזה, "בסדר, מה, קצת אזעקות, מה קרה", והיא כזה אומרת "אתם לא מבינים! יש מחבלים, יש מחבלים! יש חדירת מחבלים, יש פה אירוע מטורף. תלכו לכרמית, לממ"ד!". 

ובקבוצה של כל הבני דודים, הם כמו אחים ואחיות שלה, היא מקליטה לכולם, "אני אוהבת אתכם הכי הרבה בעולם! תזכרו את זה תמיד! תגידו להורים שלי שיגיעו, תצרחו על ההורים שלי, שיגיעו לממ"ד, זה לא צחוק!". היא הייתה כל כך לחוצה, זה כל כך לא אופייני לה, ואשתי שרי מתקשרת אליה, "את תיכנסי למיגונית! אל תדאגי לנו!" ושי עונה לה, "אימא, מה מיגונית תעזור לי, הם עם רחפנים בתוך הבסיס". בשנייה ששמענו את זה, לקחנו את הרגליים שלנו וטסנו לממ"ד אצל כרמית. 

המשכנו לדבר איתה בסמ"סים, אני, אימא שלה, אחיות שלה, בנות דודות שלה, וכולנו מנסים ככה לבקש ממנה שתחזור אלינו, שתעדכן, ובאיזשהו שלב היא כתבה לשרי בהודעות, "אני אוהבת אתכם, אתם ההורים הכי טובים בעולם, תשמרו על עצמכם!", ולבת דודה שלה היא כתבה "תחבקו את אבא ואימא שלי, תגידו להם שאני מאוד אוהבת אותם". היא מהר מאוד הבינה שזה הסוף. 

9. ברבע לשמונה נותק איתה הקשר, אבל רק ביום שני, בשמונה וחצי בערב, באו להודיע לנו מהצבא שהיא לא בחיים. בדיעבד, אנחנו יודעים להגיד שבחמישה לשמונה היא כבר לא הייתה כאן. בדיעבד, אנחנו יודעים להגיד שבשבת ההיא, כבר באחת עשרה בבוקר, אח שלה ראה סרטון של הגופה שלה. והוא לא היה מסוגל, פשוט לא היה מסוגל לספר לנו. בדיעבד, אנחנו יודעים להגיד שכל המשפחה המורחבת שלנו, כולם כבר ראו את הסרטון הזה בצאת השבת. רואים שם את שי, שוכבת על הרצפה, שלמה, יפה, ישנה. ומסביבה חמישה עשר מחבלים. 

שישים שעות חיכינו להבין מה קרה לה. זה אולי נשמע הרבה זמן לחכות לדעת מה קורה. אבל ביחס למה שהיה שם, לבלגן המטורף שהיה להם, זה היה מאוד מהיר. בגלל ששי הייתה במיגונית, זיהו אותה יחסית מהר. אבל כל הבנות שהיו בחמ"ל לצערנו נרצחו. הבנות האלה עברו שם דברים שאני לא רוצה בכלל לתאר, דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם בכלל. 

החברות שלה הכי טובות, שהיו איתה בתוך אותה מיגונית, עדיין חטופות בעזה. הן נחטפו משם שבע בנות, ונכון לעכשיו חמש בנות עדיין בשבי. אורי מגידיש, אחרי שהיא שוחררה היא באה אלינו והיא סיפרה לנו מה היה שם. היא אמרה לנו שהמחבלים פשוט נכנסו למיגונית, והבנות התחילו לברוח. זה פתח צר כזה, ושי, אנחנו לא יודעים אם היא בכוונה נתנה לבנות האחרות לצאת לפניה, או שזה פשוט מה שקרה, אבל היא יצאה משם אחרונה. חמש בנות הצליחו לברוח, והיא הייתה אחת מהבנות שהמחבלים רצחו. ממש בתוך המיגונית.

אף אחד לא ידע שיפשטו שלוש מאות מחבלים לתוך בסיס, שיש בו, גג, ארבעים חיילי גולני עם נשק. האטימות הזאת, של הצבא, זה לא היה מכוונת זדון. אף אחד שם לא חלם, אף אחד שם לא ידע בכלל לשער ולדמיין מה שהולך לקרות. אבל מה שהייתה שם זאת יוהרה של מפקדים. זה הכול. וככל שהדרגה הייתה גבוהה יותר, ככה היוהרה הייתה יותר גדולה, ככה האטימות הייתה יותר גדולה. זה מה שהיה. 

והבנות האלה, הן נרצחו שם בדם קר. אפילו נשק ארוך, אפילו אקדח לא היה להן. הן לא יכלו להציל אף אחד, בטח שלא את עצמן. ובכל זאת, למרות שהן נרצחו בלי נשק, בכל זאת הבנות האלה הן גיבורות. הן גיבורות כי הן אמרו, והן דיווחו, והן דיברו, והן צעקו, והן התריעו. ולמרות שאף אחד, אף אחד! לא לקח אותן ברצינות, הן לא הפסיקו להתעקש על האמת. ובסוף יצא שהן אלה ששילמו את המחיר. 

10. שי הייתה ילדה מאוד כריזמטית. אי אפשר היה לפספס אותה. היא הייתה נכנסת לחדר, וכולם הרגישו שהיא שם, הייתה לה איזו נוכחות. היא הייתה מישהי כזאת, שרואים ושומעים. היא לא הייתה אחת שאפשר לזלזל בה, היא הייתה חזקה, דעתנית, אם היא הייתה רוצה שישמעו אותה היא ידעה לעצור ולדפוק על השולחן. 

שי הייתה בת זקונים, אחרי שלושה אחים גדולים, אראל, תהילה ושחר. אחרי שבע שנים שכבר חשבנו שלא נזכה יותר, פתאום קיבלנו אותה במתנה. שי הייתה הלב של המשפחה שלנו, והלב הזה עכשיו מרוסק. אנחנו פשוט נקרעים מאהבה ומגעגועים. וכשאני חושב על זה שהיא סיימה את החיים שלה בגלל שמישהו, בגלל שהרבה אנשים, בגלל שמערכת שלמה של אנשים, פשוט לא ראו אותה, ולא שמעו אותה, ולא הקשיבו לה ולחברות שלה, זה לא רק מרתיח, זה לא רק מוציא אותי מדעתי, זה גם פשוט, לא יודע, זה פשוט מעליב. זה עלבון למי שהיא הייתה. זה עלבון לנו כהורים שלה. זה עלבון לצבא שלנו. וזה עלבון גם למדינה.

________________

מונולוג של אביה של שי אשרם ז"ל, מתוך הספר החדש "יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים ארבעים סיפור". הספר, אותו כתבו הסופרים אוריה מבורך ויאיר אגמון, הוא פרויקט מונולוגים שמעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים שהיו באמת. המונולוגים מגיעים כולם מאותן 24 שעות שהחלו בבוקר ה-7 באוקטובר, היום הקשה והמר ביותר בתולדות מדינת ישראל. במקרה של שי, אביה הוא זה שמביא את התופת שעברה באותו היום.