השבוע, ביוזמת משפחותיהן, נחשפנו לתיעוד המזוויע והמחריד של חטיפת התצפיתניות ממוצב נחל עוז בבוקר השבת השחורה. חוסר האונים בלתי ייאמן, שלהן ושלנו - בעודנו צופים ומצטמררים, ושל המדינה שכשלה כישלון מוחלט בהגנה על אזרחיה וחייליה. הפחד, התקווה הקלושה שמדובר בחלום רע, כל אלה התנפצו לנו בפרצוף בסרטון, ועוד ועוד סרטונים שיצאו מאותו יום ואילך, ובזמן שעבר מאז. זמן יקר שעולה בחיי החטופים והחטופות בכל דקה שעוברת.
בניגוד לחמאס: הביקורת חסרת פרופורציה נגד ישראל ב"ניו יורק טיימס" | תחקיר
לא רק ישראל: המוקש ויעד הפעילות החדש של חמאס נחשף
בדיוק באותו שבוע, ממש אתמול, דן שוב בית הדין הבינלאומי בהאג בהאשמות שמפנה דרום אפריקה נגד ישראל בטענה שאנחנו מבצעים רצח עם בעזה. שוב, זה לא איזה משהו דמיוני. כמה ימים לפני, עלתה בקשתו הלא פחות מהזויה של התובע הראשי בבית הדין להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, ובאותה נשימה גם לבכירי חמאס ורבי המרצחים השפלים יחיא סינוואר ומוחמד דף. כאילו זה לגיטימי לדבר על כל אלו בקטגוריה אחת.
שאלה קטנה לי: מה קורה כאן? איך הגענו למצב הזה? באיזה עולם דאגנו שכל מי שעיניו בראשו יצפה בסרטון מאותו בוקר נורא, וזה עדיין מה שחושבים עלינו? שאנחנו הדמונים בסיפור העקוב מדם שנמשך כבר כמעט שמונה חודשים? מה השתבש בצורה כל כך לא הגיונית ומעוותת, שגרם למדינת ישראל להיראות כמו הצד הרע כשיש לנו עדיין חטופים בשבי חמאס?
אוהבים לדבר על הסברה, ולהסביר על הסברה, כי נהיה פופולרי בשנים האחרונות. כמו לשתות קפה עם מיץ תפוזים באותה כוס או לעשות פילאטיס מכשירים בסטודיו שאין בו מקום למכשירים. אבל כמו הרבה דברים שאנחנו סתם מזכירים כי מדובר בבאז וורד, גם כאן לא נעשה פשוט כלום.
נכון, ליוסף חדאד וליתר פעילי ההסברה יש חשיבות, ומזל שהם כאן, אבל כולם יודעים שזה לא מספיק. איכשהו זה גם לא מספיק מעניין את אלה שיכולים לעזור לזוועות שעברנו להיות יותר בולטות ברשתות החברתיות. בייחוד כשהן נתקלות בתמונות נגדיות מהצד השני שמייחסות לנו שקרים מפה עד הודעה חדשה.
קשה להאמין לצלילה הזו במעמד הבינלאומי שלנו. לחוסר ההבנה שהתבטאויות של שרים שנראות בעינינו כקוריוז או בדיחה לטיקטוק מיתרגמות ברשתות הזרות לאמירות שעושות לנו רק רע. הפתגם לפיו להתקפה משיבים בהתקפה לא נכון כאן, הרצון לא להיות עבד נרצע של החלטות הנוגעות אלינו מעבר לים יותיר אותנו מחוץ למשחק באופן מוחלט. אפילו בלי קשר לדרישה ההולכת וגוברת שנסיים את המלחמה, או לפחות נוותר על הרחבת הפעולה ברפיח.
והכל, כבר יותר מדי זמן, הוא על חשבוננו שלנו, של החטופים, של אלה שאיבדו את הכל ועדיין יש להם כוח להילחם נגד מה שמקולקל. הגיע הזמן להודות באמת – משהו לא עובד. אזהרת ספוילר: גם האולטימטום של השר בני גנץ לראש הממשלה יתברר כאמירה לשעתה. האם תהיה התפכחות אמיתית לפני שנסיים את הצלילה?