ההצגה בבית הדין הבינלאומי בהאג מציבה סימני שאלה נוקבים בנוגע למסוגלות של העולם החופשי להתמודד עם חבית הנפץ המאיימת להתפוצץ במזרח התיכון ולהצית את העולם כולו. התייצבותו חסרת התקדים של הנשיא ג'ו ביידן לצידה של ישראל מיד לאחר מתקפת האונס, הרצח והחטיפות ב-7 באוקטובר שידרה מסר תקיף נגד ציר הרשע בהובלת איראן. היא לימדה לא רק על הבנה אסטרטגית עמוקה של האינטרס האמריקני, אלא גם על אנושיות, חמלה ואהדתו למדינת היהודים.
התקרית ברפיח תעצור את המלחמה? עמוס גלעד: "יש אירוע גדול מזה"
שוחד, מרמה והפרת אמונים: אפי נוה ואיתן אורנשטיין עוכבו לחקירה
דווקא משום כך לחלוטין לא מובנת המדיניות המזגזגת של ממשל ביידן בשלבים המאוחרים של הלוחמה בעזה. גם אם זו מושפעת מהכשלים, הטעויות והאכזבה מאופן ניהול הקרב על ידי הפיקוד הבכיר בצה"ל ומהיעדר אסטרטגיה בהנהגה המדינית של ישראל. וגם, אם היא מונעת על ידי הזרם הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית שמוביל את ההקצנה האנטישמית בצפון אמריקה.
בימים האלה מקרין הממשל האמריקני חולשה שמשליכה לא רק על יכולת העמידה של ישראל ושל ארצות הברית מול מפלצת הטרור, אלא גם על המאבק לשחרורם של החטופים. זהו מאבק יקר לליבו של הנשיא ביידן שצפה בעדויות המזעזעות על מעללי החמאס, על מעשי האונס והרצח הסדרתיים, באלימות של הנוקבות כלפי התצפיתניות, בפניה המבועתות של שירי ביבס מחבקת את אריאל בן הארבע ואת כפיר התינוק בן תשעה חודשים בעת החטיפה.
לכאורה יש שתי דרכים לשחרר את החטופים:
האחת, להרים דגל לבן. להיכנע. להודיע לסינואר ניצחת! תהייה חופשי לראות אור יום. רק תשחרר את החטופות. את החטופים. את הגופות. אנחנו נפסיק את הלחימה. נשפץ לך את הארמונות שנפגעו במלחמה. נשחרר את המחבלים עם דם על הידיים. נפתח את שערי הגיהינום. אנחנו חייבים את זה לקורבנות ה-7 באוקטובר. זה נשמע רע אבל זה עושה שכל.
הדרך השנייה שעשויה להוביל להצלת הנשמות הטהורות האלה, של האזרחים מיישובי עוטף עזה, של המבלים והמבלות בנובה, של התצפיתניות החטופות, של החיילים שהופתעו -- היא להגביר את הלחץ הצבאי על החמאס. לסיים את ההשתלטות על ציר פילדלפי, להתקדם ברפיח. לא להרפות מעזה.
לא לצאת מחאן יונס עד למיטוט ארגוני הטרור הפועלים בה. לפרק את המנהרות למצרים כדי למנוע המשך הברחות ולחסום דרכי מילוט עד שסינואר, דף ומרעיו ירגישו שהחבל מתהדק סביב צווארם. עד שהם יציעו עסקה לשחרור החטופים שנותרו בחיים. גם על הגופות אסור לוותר.
לא רק משום שחייבים להביא אותם לקבר ישראל. גם על מנת להבטיח שהחמאס לא מהתל בנו. זה מאבק ממושך. זה גובה מחירים כבדים, אבל גם הדרך הזו עושה שכל. גם בה יש היגיון.
כדי לקדם את המסלול הזה ביידן צריך להפגין תמיכה בלתי מסויגת בישראל. להבהיר כי בעיניו היא נלחמת לא רק על קיומה, אלא שהיא ניצבת בחזית מול כוחות השחור שמאיימים על העולם החופשי. שהיא בחזית מלחמת תרבות בין בני חושך ובין בני אור.
שחובתה של אמריקה כמנהיגת העולם החופשי לא להיכנע ללחץ הכביכול "פרוגרסיבי", משום שבכך היא משחקת לידי ציר הרשע בהנהגת איראן, רוסיה וסין. שהיא קוראת למנהיגי המדינות שמזדהות עם הגוש הנאור להתייצב נגד מתן פרס לטרור הפונדמנטליסטי. שמבחינתה של ארצות הברית בית המשפט הבינלאומי בהאג הוא לא רלוונטי.
כדי לקדם את המסלול הראשון – את זה של הכניעה – הממשל צריך לחזק את הביטחון העצמי של סינואר ולחזק אצלו את התחושה שהזמן פועל לטובתו. ביידן צריך לטלפן לנתניהו ולהבהיר לו שהוא גמר את הסוס. שארצות הברית לא מונחת בכיסו ולא יהיה יותר וטו לטובת ישראל באו"ם. שהוא מצפה מישראל להגדיל את הסיוע ההומניטרי לחמאס.
את הדלק ואת המזון. שהממשל החליט להטיל אמברגו מוחלט על סיוע לישראל. על הפצצות ועל הטילים. על חיל האוויר ועל חידוש המלאים למערכת כיפת הברזל – עד להפסקת הלוחמה. שעל ישראל לקבלת את ההכרה בפלשתין גם בהקשר של ה-7 באוקטובר. שבמסגרת העסקה לשחרור החטופים הממשל ייתן ערבויות לביטחונו האישי של סינואר, לצמרת החמאס ולבני משפחותיהם.
שתי החלופות אינן מזהירות מבחינתה של ישראל. ואולם לו היה הממשל האמריקני נוקט עמדה עקבית בכל אחת מהדרכים הללו הייתי יכול לנסות להבין את מניעיו. להתנגד כישראלי, לבקר, להצביע על החסרונות, אבל לחפש את ההיגיון בקבלת ההחלטה. לעכל את האילוצים ויחד עם זה להעריך את הנאמנות למחויבותם לשחרור החטופים, את החמלה ואת האנושיות.
מה עשה הממשל? ביד אחת הוא אותת לסינואר שהזמן עובד לטובתו. שארצות הברית דורשת את הפסקת הלחימה. שהיא מצדדת בהקדמת הבחירות בישראל ובחילופי שלטון. שהיא מעכבת משלוחי נשק. אינה מטילה וטו על החלטה אנטי ישראלית במועצת הביטחון. שר החוץ אנטוני בלינקן מקיים דיונים בערוצים חשאים עם מתנגדיה של ישראל.
ומה ביד השניה? הממשל מודיע בפומבי כי אם ישראל תפסיק את הלחימה, ארצות הברית תסייע לה לחסל את סינואר. מה סינואר אמור ללמוד מזה? שלא כדאי לו לשחרר את החטופים משום שהזמן פועל לטובתו, או שלא כדאי לו לשחרר את החטופים משום שמיד אחר כך האמריקנים יצטרפו למאמץ הישראלי לחסל אותו.
ומה ילמדו הישראלים? הם לא אוהבים שבוחשים להם בפוליטיקה הפנימית. במרבית הפעמים שהאמריקנים ניסו בעבר – הם נכשלו. זה הצליח ב-1992 נגד יצחק שמיר. אז היה לישראלים את יצחק רבין במושב האחורי כדי לתפוס את ההגה.
ב-1996 כאשר הממשל יצא מגדרו לטובת פרס, נבחר נתניהו. ב-2024 עדיין לא רואים רבין בסביבה. לא גנץ ולא אייזנקוט נתפסים אצל הישראלים כיצחק רבין ז"ל. לפיד – אפילו לא מתקרב. אם זה המצב נראה שהממשל, שלא במתכוון, תורם להתחזקותו של נתניהו.
מאז הנסיגה מאפגניסטן משדרים האמריקנים חולשה. מה זה אומר לסעודים? לאו"ם? לבית הדין הבינלאומי בהאג? מה המסר לחיזבאללה, לאיראנים, לסין ולרוסים? בדרך כלל אני מתיימר להבין את המהלכים ואת התככים בוושינגטון. הפעם אני מתקשה לקלוט מה מניע את הממשל, טיפשות או סתם שלומיאליות.
אבינועם בר-יוסף הוא נשיא אמריטוס של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ובעבר כתב מדיני וסופר מעריב בוושינגטון