בשבועות הראשונים שאחרי אסון 7 באוקטובר, ההלם ממימדי הטבח ומהמחדל הבלתי נתפס היה כה גדול, עד שרבים בציבור ציפו, בתמימות, שגם חברי הקואליציה יושפעו ממנו.

לא, הציפייה לא הייתה להתפטרות או להליכה לבחירות - בכל זאת, כולם זוכרים איפה אנחנו חיים - אלא למשהו צנוע בהרבה: הרכנת ראש בפני משפחות הנרצחים, הנופלים והחטופים. הכרה בכך שהמחדל הגדול קרה תחת שלטונם (גם אם לתחושתם הם לא האשמים הבלעדיים), ואי לכך עליהם לשמוע כל ביקורת, ולמשפחות שעברו את הנורא מכל יש את הזכות להשמיע באוזניהם את הדברים הקשים ביותר. באותם שבועות ראשונים היו אפילו כמה שרים וח"כים שביצעו זאת, לפחות כלפי חוץ.

אבל הזמן עבר, ההלם שכך, ובקואליציה התחילו להשתחרר אט אט מכבלי הבושה וחשפו את פרצופם האמיתי. החטופים ומשפחותיהם הם עבורם מטרד, כזה שמעכב את ישראל מהגעה ל"ניצחון המוחלט", ובעיקר כזה שמאיים על שרידותם הפוליטית, כמעין תזכורת אנושית לכישלון העצום.

אירועי אתמול היו עליית מדרגה. ראשית נחשף בחדשות 12 השיח המביש בין יו"ר המל"ל צחי הנגבי לבין נציגי המשפחות. הנגבי הודה בשלוות נפש שלממשלה אין באמת תוכנית להשבת החטופים, הטיח עלבונות במי שהעיזה למתוח ביקורת על תקציב הבריכה של ראש הממשלה, וכשזו הזכירה איזה זוועות עברו עליה, ש"העניקו" לה את הזכות למחות, השיב הנגבי בביטול: "טוב, אז יאללה, תקללי אותי", והוסיף לעבר נוכחת אחרת "גם את הולכת לעשות דרמה ולסגור את הדלת מאחורייך". 

לא חשבנו שהשיא הזה יוכל להישבר כל כך מהר, אבל הוא נשבר כבר באותו ערב על ידי ח"כ חנוך מיליביצקי מהליכוד, שבניגוד להנגבי לא הוקלט אלא התיישב מרצונו באולפני "כאן" והשתלח בדני אלגרט, אחיו של החטוף איציק: "תמשיך להוציא את דיבתה של ישראל בעולם, אתה מנצל את הטרגדיה האנושית הקשה של החטופים".

קל לפטור את האירועים האלה כקטנים ולא משמעותיים, אבל הם מעניקים לנו הצצה לעולמם הפנימי של האנשים שמנהלים אותנו (ובהקשר הזה הנגבי, למרות שהוא נושא בתפקיד ממלכתי ולא פוליטי, נחשב כחלק מהקואליציה בהיותו חבר ליכוד עד לפני שנה ומקורב לנתניהו). עד כמה שזה בלתי נתפס, הם רואים בחטופים ובמשפחותיהם יריב שצריך להביס. הם מרגישים שכבודם האישי וכבודו של ראש הממשלה הוא זה שנפגע, ושבני המשפחות הם אלו שצריכים להתנצל בפניהם ולא להפך. הם מודים בפה מלא שהאפשרות למהלך שישיב את החטופים הביתה הפכה קלושה.

יהיו מי שיטענו שהסרת המסכה מפניה של הקואליציה היא דווקא אירוע חיובי - הנה, יצא המרצע מן השק ואנחנו מגלים את מנגנון ההפעלה של נבחרינו. אבל מראית העין של השתתפות בכאב והכלת הביקורת, גם אם היא מראית עין בלבד, היא חשובה, והיעדרה מלמד על אובדן בושה ועל סדר עדיפויות קלוקל במיוחד.