חוסר היכולת של הממשלה להציב משוואה ברורה לחיזבאללה וההתקפות שלו במשך שמונת החודשים האחרונים, הביאו אותנו לפתחו של קיץ בוער במיוחד. מי שזוכר את מלחמת לבנון השנייה, זוכר בעיקר פיח, עשן והרים שרופים. אני לא זוכר מלחמה שבה צה״ל לא חתר להעביר את שטח הלחימה בצורה מהירה לצד האויב. ואת המחיר הזה אנחנו משלמים עכשיו - במזומן.
שריפות חסרות תקדים ברחבי הצפון: "נאבקים על הבית עם דמעות בעיניים"
סמוטריץ': "הקונספציה של קבינט המלחמה עולה בלהבות שעות ארוכות"
אין לי מושג מה קורה בחדרים הסגורים, מה ״התכנית״ שבה נביס את חיזבאללה ונרחיק את האיום שלו - אבל בכל הערכת סיכונים צריך להציב קו אדום. ונראה שאין קו אדום שלא נחצה בכל מה שקשור לצפון: עשרות הרוגים, מאות בתים הרוסים טוטאל-לוס, מיליארדים שהולכים לטמיון, עסקים שנסגרים או עוברים דרומה. מה שנעשה עד כה - לא מספיק.
ואולי אנחנו מגש הכסף שעליו מוגש הקפה בתל-אביב. היכולת של המשק להחזיק בזמן מלחמה תלויה בשקט בטחוני יחסי, בנתב״ג פתוח, ובשגרה מסוימת גם במרכז.
אבל גם כשזאת האופציה - לתושבים ברובם אין את התחושה הזאת. היום קראתי שראש הממשלה העניק לא פחות מ-26 ראיונות לתקשורת הזרה, ואפס ראיונות לתקשורת הישראלית מאז פרוץ המלחמה. גם גנץ וגלנט לא מתראיינים, ומסיבות העיתונאים הוחלפו בסרטונים קצרים בטלגרם.
אי אפשר להקריב חבל ארץ שלם בלי לדבר אל הציבור, בלי לתת לו אופק, משהו להיאחז בו. התחושה היא שהיחס לאנשי הצפון הוא כמו לקופסאות במחסן - צריך לשפץ, אז מזיזים מכאן לכאן בלי להבין את ההשלכות של פינוי ארוך. השלכות על הילדים, הנוער והקשישים. ההשלכות הבריאותיות, הפיזיות והנפשיות, על החינוך וההשכלה. מאמצים של שנים לקידום הייטק ופודטק באזור הגליל - שפשוט יורדים עכשיו לטמיון.
אנחנו אוהבים את הגליל. גדלנו על האתוס של טרומפלדור, של מצודת כח, של תל פאחר ושל ביריה. אנחנו מאמינים שיהיה טוב ואנחנו אופטימיסטיים חסרי תקנה, אחרת לא היינו גרים פה. אבל ההנהגה של העם חייבת לחבר לאופטימיות הזאת מעשים. מגיעה לאנשי הגליל מציאות אחרת. אחרת? אחרת זה פשוט יגיע אליכם.
כותב הטור הוא תושב קריית שמונה ומייסד לובי ״1701״