יש משהו מדהים, כמעט בלתי נתפס בעיני, בתזה המהדהדת של מתנגדי העסקה לשחרור החטופים: אם נשחרר מחבלים, לא נוכל למנוע 7 באוקטובר חדש. זה מדהים עוד יותר כאשר זה בא מצידה הימני של המפה, מאלה שמאמינים שעם כוח אפשר לפתור כמעט כל איום ובעיה.
מה אומרים לנו סמוטריץ', בן גביר ודומיהם? אם נשחרר מחבלים, אם נספק לסינוואר את תאוותו, לא נוכל להגן עליכם, אזרחי ישראל. לא נוכל לקיים אתכם את החוזה, שבמסגרתו אתם משלמים מיסים והולכים לצבא ואנחנו שומרים עליכם.
כלומר, לא צה"ל, לא חיל האוויר עם עוד טייסת בשלושה מיליארד דולר, לא המודיעין, לא המשטרה – רק המחבלים, הכלואים בין חומות בתי הכלא שלנו, הם הערובה לביטחוננו. שחררת אותם, איבדת את הביטחון כולו.
דבר האיוולת הזה תופס כמו אש בשדה הקוצים, שכבר יצר את הנוסחה: החטופים ובני משפחותיהם הם שמאל, החיילים שנהרגים כדי לשחרר אותם – ימין. הפוליטיקה הימנית הזאת אינה מרכינה ראש בפני 124 אזרחים וחיילים שהופקרו ונחטפו. היא גם לא בוחלת בשקרים ובפיזור אשליות: רק לחץ צבאי יוליד שחרור, בעוד שההפגנות – פוגעות בסיכויים. שהרי ברור שאם היינו סותמים את הפה – אולי חמאס היה חושב שלא באמת אכפת לנו מכפיר ביבס, ומשחרר אותו בדקה.
וכל זה בא כמובן עם מארש הניצחון והכוח. אנחנו כל כך חזקים, וכל כך מחסלים אותם, אנחנו מדינה עם הצבא החזק בעולם אבל השכפ"ץ האמיתי שלנו הוא האסירים הפלשתיניים. כמה מביך. כל כך חזקים, שכל איוולת רוח מאיימת להפיל אותנו לרצפה. לא עוצמה ולא יהודית. לא ציונות ולא דתית. לא גאון, לא נדיב. אכזר. כלפי עמו שלו.
החשד הוא כמובן שגם מתנגדי העסקה בממשלה יודעים את האמת. לשם כך, יש פוליטיקאים כמו צחי הנגבי, שמתעקשים לומר אמת גם כשהיא מבישה ופושעת. נעשה סקרים, נראה מה אומר הציבור. בינתיים, אל תעשו לנו דרמות מהחטופים. לא עוצרים מלחמה, שמביאה כוח פוליטי ומעמעמת את הנורא במחדלים, לא עוצרים בשביל לקבל 30 חטופים שמאלנים בחזרה הביתה.
יתכן שידיעה על דבר המותם הטרגי של שלושה חטופים מבוגרים, שלושה סבים, ועוד צעיר אחד, הצליחה להזיז משהו. אולי. מי יודע, יכול להיות שמשהו השתנה בסקרים. עד אז, מלחמת ה-7 באוקטובר ממשיכה להיות רצף של כל הבטחה וכל קלישאת בטחון שהימין המלא מלא הלעיט אותנו בהן שנים. מה שלחלקם, לא מפריע מן הסתם, להמשיך ולהלעיט, להמשיך ולהשלות, הכל בדרך לעוד כמה מנדטים ולייקים.