כמי שהיה שותף קטן וצנוע במאבק על איחודה של ירושלים לפני ה־5 ביוני 1967 ובמלחמה עצמה, יום ירושלים עבורי הוא אחד הימים המשמעותיים ביותר. וכמו רבים מחבריי לאותו מאבק על איחודה של בירתנו, אני מביט בדאגה ובחרדה כיצד היום הקדוש הזה הופך בשנים האחרונות ליום של פורענות, שנאה וגזענות, שבו מצעד הדגלים ותהלוכות ההמונים הופכים משמחה אמיתית וחגיגית של אלפי אנשים לתופעה נוראה של ליבוי יצרים והסתה, עם כוונות ברורות לתקוע אצבע בעיניו של כל ערבי שעובר בדרכם.
"אי פעם נבחרת למשהו?"; "תעשה גוגל!": הפדיחה של חה"כ והמהומה בשידור | צפו
"לא נלחמים עליכם, רוצים שתמותו": הוריו של אנדריי על ההתעללות שעבר בנם בשבי
השנה הופתעתי ונדהמתי לראות במצעד הדגלים את דגלי תנועת "כך", שהוכרזה בידי ממשלת ישראל כארגון טרור. דגליה התנוססו בגאון לצד דגלי ישראל, והאוחזים בהם היו נערות ונערים מתנועת בני עקיבא, תנועה שהכרתי מקרוב בנעוריי כתנועת נוער ציונית גאה בשורשיה ובמנהיגיה, שדגלה ודוגלת ב”תורה ועבודה”, ובעיקר פועלת מאז ומתמיד להציג וליישם את מידותיו הנעלות של רבי עקיבא. נערות ונערים שבמקום לרומם את הרוח והמוסר היהודיים, בחרו לשיר שירי שטנה כמו “שיישרף לכם הכפר”, “מוחמד מת” וכו’. עד לאן הידרדרנו?
איך הפכה הציונות הדתית - תנועה שורשית שנוסדה ב־1922 ושהיה לה חלק גדול וחשוב ביישוב הארץ, במאבק להקמת המדינה ובביסוסה, שהייתה לאורך שנים סמל ומופת למתינות, צנעה ואהבת האדם - לתנועה גזענית, קיצונית שמתוכה יצאו נערי הגבעות ופורעי חוק גזענים בעלי דעות ועמדות משיחיות? איפה הציונות הדתית של סמוטריץ’ ובן גביר ואיפה התנועה שמנהיגיה הבולטים פיארו אותה לאורך שנים? אישים בולטים כמו חיים משה שפירא, חיים לנדוי, זרח ורהפטיג, טובה סנהדראי, יוסף בורג וזבולון המר, והרבנים יצחק ריינס וצבי קלישר, שייצגו מסורת ארוכה ומבורכת של ציונות שמשלבת אהבה גדולה לארץ וליושביה.
שאלה נוספת שעולה היא היכן בני הקיבוצים של הציונות הדתית. מדוע לא שומעים את קולם ודעתם? אני משוכנע שבקיבוצים עין הנצי”ב, טירת צבי, קבוצת יבנה, סעד, שדה אליהו, לביא, בית רמון ועוד, פאר תנועת הפועל המזרחי של הציונות הדתית, מתקשים לקבל ולחיות עם אלה שהובילו ומובילים בשנים האחרונות את הציונות הדתית לאותה גזענות קיצונית שמכערת ופוגעת בשמה ובדרכה של התנועה הזו.
קשה להבין כיצד מתנועה שמנהיגה הראשון והדומיננטי היה חיים משה שפירא, שייצג את הציונות הדתית מהכנסת הראשונה והיה לאורך שנים סמל למתינות ולהבלגה וסימל את הקו היוני בכל הממשלות שבהן כיהן, צמחה הנהגה קיצונית וגזענית שזוכה לתמיכה.
לידיעת סמוטריץ’ וחבריו, הציונות הדתית של פעם, שמנהיגיה היו רחוקים מהסתה וגזענות, חשבה ופעלה אחרת לגמרי מהדרך שבה אתם פועלים ומתנהלים היום. כך, למשל, מי שתמך בתוכנית חלוקת הארץ עם הפלסטינים ואף תמך במתן זכות שיבה ל־100 אלף פליטים ערבים תמורת הסכם שלום היה שפירא, שהיה עקבי במדיניותו המתונה ואף היה גאה בה ודאג תמיד לומר לאלה שלא קיבלו את התנהלותו המתפשרת כי “קצת יותר ענווה וקצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו”.
הציונות הדתית של סמוטריץ’ ובן גביר היא מוטציה של הציונות הדתית המקורית, שהייתה אהודה ומקובלת בכל הממשלות מאז קום המדינה. הבעיה היא שהמוטציה הזו מקבלת ממדים של מפלצת שמכערת אותנו כעם ששואף לשלום.