השבוע, סוף סוף, התממשו איומיו של השר לשעבר בני גנץ. אחרי כל כך הרבה ימים, חודשים, אפילו מערכות בחירות אם מסתכלים על השנים האחרונות, אמר גנץ 'איני יכול עוד', וקיים. הבהיר שראש הממשלה נתניהו מונע, לדבריו, אפשרות לניצחון אמיתי, השתמש בדיוק ברטוריקה המתאימה למועמד ראוי להחליפו, ופרש מהממשלה. לכאורה שינוי טקטוני שאמור להרעיד את אמות הספים של המשכן. רק שלצערי, לצערנו, זה לא עשה כמעט כלום.
המשבר מחריף: תיאסר כניסת ישראלים לתערוכת הנשק בצרפת
פוטין הציע - בנט נסע לקייב: כך הייתה מעורבת ישראל במו"מ להפסקת אש
אולי נתחיל במה שכן היה יכול לקרות. מלבד מפלגתו של גנץ, היו פועלים גם בכירי המפלגות החרדיות, שהביעו תמיכה באופן מופגן במתווה הנשיא ג'ו ביידן לעסקת חטופים. אולי איזה אולטימטום משלהם כלפי חברי הקואליציה. להגיד בלי בושה שגם הם לא יישארו בממשלה בכל מחיר. אולי התפכחות של צדדים נוספים בממשלת החירום שנראה שאינה מובילה, על פי רוב, לתוצאות רצויות המתיישבות עם השבת כל החטופים, ועמה השבת הביטחון לרבבות הישראלים שפשוט מצאו את עצמם נודדים במשך יותר משמונה חודשים.
אותי מפתיע דבר אחד, שלדאבוני כבר חשבתי שיקרה עד עכשיו: אני לא מבינה איפה חברי הליכוד שאינם מתראיינים חדשות לבקרים או אומרים משהו ששוב נשמע כמו ההפך ממה שצריך לעשות. אני מדברת על השרים וחברי הכנסת שיודעים בוודאות שכדאי לפחות לשקול שינוי כיוון, ועדיין נותרים בעמדתם מבלי לנוע. גם שר הביטחון יואב גלנט הוא חלק מאותה קבוצה דוממת.
קול ענות חלושה
שוב, יש עת לכל דבר, ובפתח המלחמה אני מודה שהיה נשמע לי מוזר להחליף שלטון בימים שאנחנו כל כך צריכים אותו. אפילו כתבתי על כך את אחד מטוריי. אבל חלפה כמעט שנה, ואין ספק שלא מעט מחברי הקואליציה מודעים לתקיעות היחסית. בטח כשהיא כל כך זועקת. תקיעות במשא ומתן מול חמאס, באסטרטגיית היציאה מרצועת עזה, לכשיגיע הרגע, ובשאלת המתרחש בצפון. אז כן, כנראה שכן ניתן לחשוב על מבנה אחר. על שותפות אמיתית שאינה מבוססת על אינטרסים פוליטיים גרידא. על ממשלה שיש בה גם את הליכוד בהינתן שמצביעיה מעוניינים בכך, אבל גם את כל השאר. אבל כנראה שזה לא ממש ריאלי אם שואלים את מי שבפנים.
מפולת קוביות הדומינו שניסה גנץ ליצור בנאומו ובהחלטתו לא צלחה. הקולות המצופים מתוך הקואליציה לא קמו ועשו מעשה, ואפילו לא חשבו לומר שזמן לדרך אחרת, למרות שזה היה מתקבל בחום בקרב ישראלים רבים שאינם נמנים על מצביעי הליכוד וחברותיה. הדיבורים על עוד עסקה הולכים ומתמעטים, הימים חולפים, אבל בממשלה כאילו ממשיכים לשדר עסקים כרגיל.
אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות את המספר 365 על מד החטופים המופיע באתרי האינטרנט השונים. אף אחד לא רוצה להבין ששנה חלפה מהיום בו הופקע החופש של אנשים שפשוט חיו את חייהם. כל יום שעובר ורק מקרב אותנו לשם נשמע כבר דמיוני. אסור לחכות יותר. וכן, משהו לא עובד. אז מה עכשיו? ככל הנראה כלום בינתיים. והכלום הזה יעלה לנו ביוקר.