הנטייה הפופוליסטית לדון בפומבי בתפקודם של בכירים במערכת הביטחון ולראותם כאשמים להתרחשותם של אירועים חמורים פוגעת ביכולת להבין כראוי את הנסיבות שהובילו למתקפת חמאס ולתוצאותיה. נטייה זו פגעה, וממשיכה לפגוע, גם ביכולת למנוע או להקטין את האפשרות להתרחשות אירועים כאלה בעתיד. לכן, בבחינת אירועי 7.10 יש לחרוג מהעניין האישי ולמקדה בהיבט המערכתי והתודעתי וביחסי הגומלין שבין הדרג המדיני ובין ראשי המערכת הביטחונית.
כלי "הנמרה" בצה"ל: איך קרה ששמונה לוחמים הצטופפו ברכב המשוריין?
אכן, לכשלי המודיעין והצבא היה משקל מרכזי בתוצאות הקשות של התקפת חמאס, אולם מלחמת עזה לא פרצה בגללם. כאחותה הבוגרת ממנה ב־50 שנה, היא הייתה "שיאו של כישלון הניתוח המדיני" כהגדרת הנרי קיסינג'ר את מלחמת יום הכיפורים. לכן יש להבחין בין הנסיבות שהביאו למלחמות אלה, שהן תוצאה של התנהלות מדינית שגויה, ובין התוצאות הקשות שלהן, שהאחריות להן נחלקת בין הדרג המדיני ובין מערכת הביטחון.
באשר לנסיבות שהובילו למלחמות, די במדיניות שהכתיב נתניהו לחזק את חמאס ולהימנע מלפעול נגד תוכניותיו והכנותיו לתקוף את יישובי עוטף עזה, כדי לקבוע שאחריותו לנסיבות שהובילו ל־7.10 היא מוחלטת. כך היה גם בתחילת 1973 כשגולדה מאיר התייחסה בזלזול למתווה של ניקסון וקיסינג'ר למשא ומתן עם מצרים במטרה להגיע להסכם מסגרת לשלום עד ספטמבר 1973. "הג'וק של קיסינג'ר" כינתה אותו ובחרה להמתין למלחמה על פני האפשרות למנוע אותה.
כישלון המודיעין בהערכת הסבירות למתקפת חמאס לא דורש הוכחה, כמו כישלונו לגבי מתקפת המצרים והסורים ב־1973. לכן, ב־1973 היה נוח לוועדת אגרנט להציג אותו כהסבר לשאלה איך זה קרה לנו. זה אומנם קליט, אבל לא נכון בשני המקרים. לא משנה מה העריכו אנשי המודיעין או הרמטכ"ל לגבי המצרים והסורים או כ־50 שנה לאחר מכן לגבי "חמאס המורתע", חשוב מה העריך ואיך פעל הדרג המדיני.
מעריך־העל הוא ראש הממשלה. מערכת שיקוליו מתבססת על מידע רב יותר וראייה רחבה יותר, להם נוספים טעמים אידיאולוגיים, מדיניים או פוליטיים, שב־2023 היו חיזוק חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית ולשמור על שקט ביטחוני כדי לקדם מהלך מדיני מול הסעודים. לקבוע מדיניות זו זכותו המלאה של ראש הממשלה ומכאן גם אחריותו הבלעדית לכישלונה.
באשר לאחריות לתוצאות, הצבא יוצא למלחמת מנע רק בהוראת הדרג המדיני. מדיניות נתניהו נטלה מצה"ל את יתרון היוזמה והותירה אותה בידי חמאס. גם ב־1973 הנחו שיקולים מדיניים ופוליטיים־פנימיים את גולדה להחליט "להמתין יותר משעתיים בפעולתנו הנגדית" ולא לגייס מילואים בהיקף שנדרש. התכתיב שמט מצה"ל את היוזמה והותיר אותו חשוף להונאה, להפתעה ולטעויות ובעקבותיהן לכאוס ששרר במערכות קבלת ההחלטות הצבאית המדינית.
האם ישראל היא אומה שמרבה למנות ראשי מערכת ביטחון כושלים? או אולי הנטייה להתמקד במערכת הצבאית ובגורם האישי שבה מעלימה את העובדה שהכשל הוא מערכתי ותודעתי? המודיעין לא יודע מה יקרה, הוא רק מעריך, אולם הגאווה הארגונית של אמ"ן בהיותו המעריך הלאומי מונעת את הצניעות והספקנות הנדרשות כשמדובר בהערכה.
לכך יש להוסיף את הנטייה הכושלת, גם אם לעתים התת־מודעת, להתאים את הערכת המודיעין לגישת הדרג המדיני. עם זאת, אסור שהערכת המודיעין תטשטש את העובדה ש"מעריך־העל" הוא ראש הממשלה. כשלי המודיעין והצבא ב־1973 וב־2023 גלויים, אבל יש להיגמל מהאובססיה למצוא מרפא לכעס בפסילה אישית. לכן יש להתמקד בבחינה עניינית של הכשלים.
כשלים בתפקוד מערכות הביטחון והמודיעין היו בעבר וכנראה יהיו גם בעתיד. הם חלק בלתי נפרד מהפעילות השוטפת ומהישענות לא מידתית על כוח צבאי. הם מוחרפים לכאוס כשהדרג המדיני, משיקוליו, נמנע מיוזמה מדינית או צבאית, אינו מורה לצה"ל לפעול נגד האיום שעומד מולו ונוטל ממנו את יתרון היוזמה.