נלך לאן שנלך - אנחנו כאן. אנחנו זקוקים לחמאס למלחמה הבאה. מה נעשה ללא אויבים? ממציאים את עצמנו מחדש, ומגדירים את האויב מחדש. נוח איתו. הוא תמיד שם. עומד איתן. דרוך תודעתית. חמוש אידיאולוגית. אין מתום. הוא כבר לא עשוי מאנשים, הוא מאכלס רובוטים. מוכנים בכל שעה ובכל דקה לקריאת הקרב להשמדה, להרס, לחורבן.
אלוף במיל': "יכולנו להביס את חמאס - נתניהו לא רצה"
והיכן נסתיר את כל הסתירות, הניגודים, את האיפכא מסתברא המאכלסים את עולמו ומזינים את התנהגותו. את הדברים שלא מסתדרים עם האמת המוצקה שעטינו כאפוד קרמי מול חמאס? מה הוא אם לא הדבר והיפוכו? תמיד נדביק לו תוויות שקריות כדי להצביע על מציאות מוצקה ללא תזוזה. נשכנע עצמנו על דרך ידועה ללא מוצא.
טקטיקה, יגידו. לא אסטרטגיה. ואיך אנחנו חיים? לא בעיקולי הדרך המחברת בין טקטיקה לאסטרטגיה? למה זקוקים אנו למילים לועזיות? האם אנו יכולים לדבר ישירות עם עצמנו? עם ילדינו, עם עמנו, עם שכנינו? למה הפיתולים הפרשניים שהפכו לעופרת יצוקה?
נדרשת קפיצת הדרך. הבניה מחשבתית מחדש. היפוך תודעתי. יש לחיות את הקונפליקט, לא להתנכר לו במילים גדולות שדוחות מציאות בועטת. חמאס גדל בצלנו. מנהיגיו הם בוגרי בתי הסוהר שלנו, ופעיליו מדברים בשפתנו. חושבים כמונו, התחנכו על ברכי הספרות העברית וההיסטוריה שלנו.
הדרך ארוכה, אך קצרה אם משנים תפיסה באומץ לב ובשום שכל. נדרשת הרחבת טווח הרגישות לחיזוי תבניות מאתגרות. חמאס הפך לחוויה העוברת בהדרגה לתפקד כרעשי רקע המצריכים מאמץ קוגניטיבי תפיסתי של אתחול מחדש.
חמאס עבורנו נעדר התחלה, אמצע וסוף - אלא רק סוף בנוסח אליוט, שלפיו ראשיתו היא אחריתו. חמאס אינו סטטי, אינו מקובע ואינו נמצא במקומות קבועים. חמאס בניידות ובזמינות מתמדת. אנו תקועים בניבוי תבניות המתכנסות לאותה תפיסה. שהסוף הנשאף מכתיב את העכשיו. אנו נעולים על דפוסי חשיבה והסקת מסקנות חד־משמעותיות. הלבשנו על חמאס שפה, אחת ודרכה אנו חווים אותו.
נותרנו באי־ודאות גדולה ובבלבול תפיסתי. איננו ערוכים לבאות. כמו שאמר היינה: בגרמניה יעלה מחזה, שלעומתו תיראה המהפכה הצרפתית כאידליה תמימה. גישת האמצע, התווך - ממקורותיה יש לגמוע.