בבסיס תפיסת הביטחון הלאומי שלנו מונח המאמר "קיר הברזל", שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני 100 שנים. ז'בוטינסקי טען כי אין סיכוי שהערבים יוותרו מרצונם על ארץ ישראל, והם ימשיכו להילחם בנו ולנסות להשמידנו או לגרש אותנו, כל עוד תפעם בלבם התקווה כי יצליחו במלחמתם. רק אם נקים "קיר ברזל" המושתת על עוצמה צבאית – קיים סיכוי כי יבוא יום והם יתייאשו מתקוותם זו וישלימו עם קיומנו כאן.
גם אם מעולם לא הודה בכך בפומבי - אימץ דוד בן־גוריון את התפיסה הזו. "הקיר" של בן־גוריון ניצב על שלוש רגליים: הרתעה, התרעה והכרעה. תפיסה זו הכתיבה את בניין הכוח של צה"ל ואת ההחלטות המדיניות בתחום הביטחון הלאומי עד לתחילת המאה ה־21. אז הציע דן מרידור להוסיף "רגל" נוספת. ההתגוננות. במישור המעשי כללה התגוננות זו פיתוח מערכות הגנה מפני ירי תלול מסלול, ומכשול תת־קרקעי נגד מנהרות.
תוספת ה"התגוננות" מבטאת הכרה כי כוחה הצבאי של ישראל לא תמיד ירתיע את אויביה, וגם הכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטח האויב מוקדם ככל האפשר לא תתאפשר כנראה מטעמים צבאיים או מדיניים.
ההצעה לא אומצה באופן רשמי בידי ממשלת ישראל, אך היא הפכה מסמך עבודה במערכות הביטחון שלנו לצורכי בניין הכוח וההצטיידות. "הניצחון מתחיל בהגנה", כתב אלוף הרצי הלוי ב־2020. היה בשינויים אלו משום הודאה באובדן המעמד המחייב של ההרתעה וההכרעה בתפיסת הביטחון הלאומי.
ובכל זאת – כל מומחה או "מומחה" צבאי, וכל נבחר ציבור או דעתן המתראיין בתקשורת - שבים ומשננים באוזנינו בכל הזדמנות, וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, כי ישראל חייבת להשיב לידיה את ההרתעה שאבדה.
כאשר פתח חמאס במתקפת 7 באוקטובר, הוא לא פחד מישראל. למרות קביעות ה"מומחים" השוטים וכל מי שציטט אותם בהתלהבות – חמאס לא היה "מורתע". אבל ראש אמ"ן בדימוס, עמוס ידלין, קבע נחרצות "חיזבאללה מורתע", כשנשאל מדוע צבא הטרור הזה לא הצטרף מיד למתקפה. ומדוע איראן לא סייעה מרחוק? פשיטא: היא מורתעת.
לא עלה על דעת "המומחים" שלא ההרתעה מנעה מתקפה משולבת אלא התוכנית המבצעית הסדורה של איראן, שיש בה מטרות אסטרטגיות ולוחות זמנים אחרים. אבל כל מי שמבין שטעינו, ושהאויבים שלנו אינם "מורתעים", ותובע עכשיו מהלכים צבאיים נחרצים כדי "להשיב את ההרתעה" - חייב לשאול עצמו ביושר: מתי בכלל היו אויבינו מורתעים?
אחרי תבוסת ערביי ארץ ישראל וצבאות ערב הפולשים במלחמת העצמאות היה סביר להניח כי האויב הערבי יירתע ממלחמה נוספת. אבל בתוך חודשים אחדים החלה המדינה הצעירה לדמם בגלל הטרור של מה שכונה אז "מסתננים" ואחר כך "פדאיון".
רבים מהם הופעלו ישירות, אומנו וצוידו בידי מצרים וירדן. ישראל הגיבה ב"פעולות תגמול", ואחת ממטרות מלחמת סיני ב־1956 הייתה להסיר את האיום ולהשיב את ההרתעה. הקמתו מחדש של "הארגון לשחרור פלסטין" בפיקודו של יאסר ערפאת הוכיחה כי אין הרתעה.
ב־1967 הוכיחו גם מדינות ערב כי אינן חוששות מישראל ומעוצמתה הצבאית. מצרים, ירדן וסוריה (עם חילות משלוח ומתנדבים ממדינות נוספות) יצרו טבעת חנק שאיימה להשמיד את ישראל.
בתוך שישה ימים הן הובסו, במלחמה שהדהימה את העולם כולו. לכאורה, היה הגיוני לצפות כי תבוסה צבאית כזו תמנע כל ניסיון לתקוף אותנו שוב ותקים את "קיר הברזל" המיוחל, אבל ההיגיון הערבי היה אחר.
מיד עם תום המלחמה החלו המצרים לירות מעבר לתעלה, ואחר כך עברו להפגזות ארטילריות שגבו מחיר דמים כבד. 1,000 ימים נמשכה מלחמת ההתשה, שהתקיימה במקביל גם בבקעת ירדן וגם ברמת הגולן.
מלחמת יום הכיפורים הוכיחה שוב שישראל לא הרתיעה את מצרים וסוריה. "מבצע ליטני" (1978) לא "הרתיע" את אש"ף בלבנון ומלחמת לבנון הראשונה (1982) לא הרתיעה את חיזבאללה. צה"ל התעצם והשתכלל. גם האויבים הערבים.
אז מה זו "ההרתעה" הזו שהייתה, שאיבדנו, שאנו רוצים להשיבה? אולי מעולם לא התקיימה אלא רק כמשאלת לב שלנו, ורק רימינו את עצמנו כדי שיהיה על מה ללהג בדיונים בממשלה, במטכ"ל ובאולפני הטלוויזיה? כי האמת מרה וקשה הרבה יותר לעיכול - והיא לא אלקטורלית.
לאחר הניצחון על גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה הסתמנו בעולם שני גושים בהנהגת מעצמות־על. אף שברית המועצות נשאה את דגל הקומוניזם וארה"ב את דגל הדמוקרטיה והקפיטליזם – לא ההבדלים האידיאולוגיים היו המניעים של המעצמות במאבק הבין־גושי.
הרצון לשלוט בעולם כולו היה משותף לשתיהן. מה שמנע מלחמת עולם שלישית היה רק ההרתעה ההדדית שהתקיימה בין המעצמות. לשתיהן היה ארסנל גרעיני שדי בו להשמיד זו את זו.
ולא רק השאיפה לשלוט בעולם הייתה משותפת להן. גם ההיגיון המדיני והצבאי שהוביל למסקנה שמלחמה תהיה הרסנית לשני הצדדים ואין בה טעם. הרתעה הדדית או אפילו חד־צדדית יכולה להתקיים כאשר שני הצדדים חולקים מניעים דומים ואותו רציונל. אבל כשקיים הבדל תהומי במניעים, בכוונות וביחס למשמעות המחירים שמלחמה כזו תגבה מהצדדים הלוחמים – אין לצפות להרתעה.
אם מה שמניע את איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, הוא מניע דתי, והמלחמה היא מלחמת דת ולא "סכסוך טריטוריאלי" – חישובי עלות־תועלת "מערביים" אינם מרתיעים אותם. תרבות המוות האסלאמית, הצווים הדתיים ל"ג'יהאד" בכופרים על מנת להשמידם או לסלקם מאדמת ה"ווקף" (טריטוריה שנשלטה בעבר בידי המוסלמים) הם הכוח המניע העיקרי.
כשם שעונש מוות אינו עשוי להרתיע מחבל מתאבד – גם חורבן שלם של עזה אינו מרתיע את יחיא סנוואר. ומי שמסתמך על ההיגיון של "המלחמה הקרה" וסבור כי אם חלילה תשיג איראן נשק גרעיני היא לא תעז להשתמש בו כי על פי מקורות זרים גם לישראל יש – מוטב שילמד טוב יותר מהם הכוחות שהניעו את האסלאם ב־1,500 השנים האחרונות, ולא יהמר על קיומנו מתוך הנחה ש"איראן מורתעת".
אז אם אי אפשר להרתיע מוסלמי הנלחם מלחמת דת – מה כן?
הוא ארגון טרור ג'יהאדיסטי סלפי שאיים לכבוש את המזרח התיכון. במלחמה עקובה מדם, רובו הושמד. הטריטוריה שכבש בעיראק ובסוריה נלקחה ממנו. רסיסים ממנו עדיין פעילים בארצות אחרות. דאע"ש לא "הורתע", הוא חוסל. זה הפתרון היחיד לטרור האסלאמי. שום "הסכם" עם חיזבאללה לא ישנה את תוכניותיה של איראן להפעיל אותו להשמדתנו במלחמה רב־זירתית בתוך שנתיים.
רק חיסול חיזבאללה וחמאס, תפיסת השטחים שמהם הם פועלים נגדנו והחזקתם לאורך שנים (בידיעת המחירים שנצטרך לשלם) – יצמצמו את האיום. אהוד ברק היה בטוח שאם ישראל תפנה את רצועת הביטחון ותברח מלבנון – יובטח שלומנו. גם בכך, כמו ברוב האסטרטגיות שלו, הוא טעה. כמו במשחק סכום אפס, רצועת ביטחון חייבת להיות.
ואם אין כזו בדרום לבנון – היא קמה בגליל. הנסיגה מעזה בהסכמי אוסלו, והשלמתה בהתנתקות, הביאו עלינו את 7 באוקטובר ואת המלחמה הנוכחית. בנסיגות, ב"הכלה" ובאשליה עצמית של "הרתעה" לא נבטיח את קיומנו. האם הפעם יבינו זאת אצלנו? האם נהיה מוכנים לשלם את מחירי קיומנו כאן?