תמונת המצב מתבהרת. סיומה הקרוב של המערכה ברפיח לצד מה שנראה ראשונית כמו נכונות של חמאס, לראשונה, להתפשר על דרישותיו למימוש עסקת חטופים – מייצרים פלטפורמה טובה להוצאתה לפועל של עסקת חטופים.

אם הייתה למדינת ישראל חשיבה אסטרטגית נכונה וצופה פני עתיד היינו היום במקום אחר - כבר בינואר ניתחתי את החשיבות העצומה שיש להקנות לפגיעה דווקא ביכולותיו השלטוניות של חמאס ועל מציאת מחליף לו - חשיבות העולה על פגיעה ביכולותיו הצבאיות. לצערי, בחרה מדינת ישראל כבר כמעט תשעה חודשים (זמן יקר מאוד) שלא לנהל מאמץ נחוש ואמיתי בתחום הזה (במקביל למאמץ הצבאי).

חמאס יורד מהעץ? בכירים בארגון מאשרים הסכמה עקרונית לעסקה
משפחות החטופים בקריאה לציבור ולממשלה: "החטופים קוראים לנו מהמנהרות להציל אותם"

מחאת נשים למען עסקת חטופים (צילום: גפן דידי)
מחאת נשים למען עסקת חטופים (צילום: גפן דידי)

כך קורה, שאנו מגיעים אל ישורת של עסקת חטופים נוספת, במצב שבו חמאס הוא עדיין השליט הבלתי מעורער של רצועת עזה, דבר שאינו מאפשר לנצל את ההזדמנות ולסיים את המלחמה במה שאפשר לקרוא לו עליונות ישראלית ברורה וניצחת. 

ודווקא לא מזמן בחר אחד הנציגים הבכירים של המדינה, ראש המל"ל (אליו קדם דובר צה"ל) לצאת בהצהרה לפיה "אי אפשר להעלים את חמאס כרעיון ולכן צריך רעיון חלופי ולא רק פגיעה ביכולות הצבאיות שלו, והרעיון החלופי הוא הנהגה מקומית...".

עם החלק השני של המשפט אני מסכים ואז נשאלת השאלה היכן הייתה מדינת ישראל מינואר ואילך ומדוע אין לנו כבר כעת חלופה עומדת ויציבה בשטח לשלטון חמאס. אגב חלופה, מבחינתי, היא גם שלטון זמני של צה"ל עד למציאת חלופה קבועה שתכליתה לנטרל את שלטון חמאס בהקדם.

צחי הנגבי (צילום: לע''מ)
צחי הנגבי (צילום: לע''מ)

אבל, כאשר מדינת ישראל מודה בפה מלא כי אין יכולת לנצח את הרעיון החמאסי, הרי שהיא מודה בפה מלא בהפסד במלחמה. זהו כשל לוגי ואסטרטגי חמור מאוד, שמתעלם מכך שההישג המרכזי של חמאס במלחמה הזו הוא דווקא תודעתי בהטמעת הרעיון שלו והפיכתו ללגיטימי, ומעיד יותר מכל כי התפיסה הביטחונית לא השתנתה מהותית מזו שקדמה לה.

יתרה מכך, אותה מדינה שמשווקת את עצמה כחיל החלוץ של העולם המערבי במאבק מול הטרור המוסלמי מתוך הבנה שמדובר במאבק מוסלמי מול העולם המערבי (YOURE NEXT קמפיין), לא יכולה בעצמה לסתור את הרעיון אותו היא מנסה לשווק. 

הפסד במלחמה הוא אמצעי מרכזי להכחדת הרעיון של הצד המפסיד. נכון, צריך שיקום רעיון חלופי לרעיון שקורס ויחליף אותו, אבל דווקא עצם ההפסד במלחמה הוא זה שפותח את הפתח לכניסתו מחדש של רעיון חדש, שאלמלא המלחמה אולי מעולם לא היה נוצר. את הפתח הזה יש לנצל עד תום, ולצערי מקבלי ההחלטות במדינת ישראל טועים ומובילים בגישתם זו לכך שחמאס יישאר שחקן פוליטי לגיטימי במערכת הפנים פלסטינית ובמערכת האזורית והבינ"ל. 

צחי הנגבי, בנימין נתניהו, יואב גלנט (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
צחי הנגבי, בנימין נתניהו, יואב גלנט (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

אז בבקשה ראש המל"ל ועוד רבים וטובים בממסד הביטחוני הישראלי ובדרג מקבלי ההחלטות -  זה בשבילכם:

1. יש מלחמות שהם ביטוי אלים לסכסוך רציונאלי על שטח, על משאבים או על כל נושא אחר. יש מלחמות שהן מלחמה על עצם ההכרה במי שעומד מולך. נדמה לי כי כולם יסכימו ש"חרבות ברזל" עונה על סוג המלחמות השני.   

2. לב ליבה של "חרבות ברזל" הוא מלחמה על רעיון. הרעיון שלנו מול הרעיון "שלהם".

מהו הרעיון שלנו? הרעיון הציוני - מדינת ישראל, מדינת העם היהודי.  מתקפת ה-7 באוקטובר כוונה יותר מכל להרוג רעיון - את הרעיון העומד בבסיס קיומה של מדינת ישראל לפיו היהודים יכולים להיות בטוחים, חופשיים וריבוניים במולדתם ההיסטורית ותחתיו לחזק את הרעיון שלהם.

מהו הרעיון שלהם? מדינת ישראל היא גוף זמני באזור. לצערנו, האידיאולוגיה הפלסטינית אינה בנויה על קווים של בניית חברה ומדינה פלסטינית, אלא על שלילת הציונות (ומספיק לראות את הקשרים הפלסטינים בעבר ובהווה כדי לקבל אישוש שהם מצליחים לקבל תמיכה לאורך השנים מכל גורם אנטישמי ואנטי-ציוני החל בגרמניה הנאצית, עבור בפאן-ערביות וכלה בברית המועצות ובאיראן. המלחמה הנוכחית איננה נגד חמאס ועשרות אלפי רוצחיו, אלא נגד הרעיון שמזין אותם. היה זה דווקא הרעיון שהוביל אותם לפתוח במתקפה - רעיון לפיו, הם יהיו אלה שיתחילו להוביל את המדינה היהודית אל סופה ובכך יוכיחו לאחרים כי דרכם והרעיון שלהם הם הנכונה.

בעולם, אנחנו מרגישים היטב את תוצאותיו של הכרסום השיטתי, הבלתי פוסק של הצד השני ברעיון של ישראל כמדינת העם היהודי, בלגיטימציה ללאומיות היהודית ובזיקה ארוכת השנים שלה לפיסת הארץ הזו. הדוגמה הבולטת להשפעה העצומה והמזיקה במלחמה על הרעיון היא האמירה from the river to the sea שקנתה לה אחיזה מתחת לפני הקרקע בציבור רחב במדינות המערב.

חיילים נאצים במצעד (צילום: רויטרס)
חיילים נאצים במצעד (צילום: רויטרס)

3. ההיסטוריה מלמדת שבהחלט אפשר לנצח רעיון. הדוגמה הבולטת בדורנו היא פרויקט הדה-נאציפיקציה לאחר חיסול המשטר הנאצי בגרמניה. הפרויקט הוכיח שניתן לחסל רעיון,  להפוך אותו למוקצה מחמת מיאוס, למנודה ולהוריד אותו למחתרת. 

ברור שיוותרו קבוצות ניאו-נאציות, וברור שאנטישמיות חדשה-ישנה תופיע בצורה מתוחכמת יותר. אבל הרעיון של משטר מדינתי ואימפריאלי משגשג המבוסס על השמדת עם ורצח יהודים – נוצח (ולא חזר מאז). 

יתירה מכך, לאורך ההיסטוריה יש דוגמאות למכביר לרעיונות הרסניים לא פחות שנוצחו - רעיון הדיקטטורה, רעיון העבדות, רעיון הנחיתות הנשית והשימוש בנשים בחפץ תוך ביטול זכויותיהן, הרעיון שלפיו מותר לכל מדינה לנהוג כאוות נפשה מבלי לתת את הדין על כך ועוד.  במילים אחרות - כשהעולם המערבי החליט לבער רעיונות - הוא הצליח בכך. 

מוצב נחל עוז לאחר הטבח (צילום: דובר צה''ל)
מוצב נחל עוז לאחר הטבח (צילום: דובר צה''ל)

4. האדרת הצד השני על ידינו פוגעת משמעותית ביכולת לנצח את הרעיון שלו - במידה מסוימת הפכנו אותו  לדבר על-אנושי, ל"חיות אדם", כך שלמעשה אין לנו עסק עם בני אדם שניתן להכריע, אלא עם כוח שאין אפשרות להגביל את התפשטותו. זו תפיסה שגוייה מהיסוד, לא נכונה פרקטית ורק תורמת להתבססות הרעיון של הצד השני. 

לכן, בעוד הצד השני נלחם בכל דרך אפשרית ובכל מקום ברעיון המכונן של מדינת ישראל, וכאמור אם נבחן היטב נגלה כי דווקא שם הישג הכי גדול שלו במלחמה הזו (בטח לא במישור הצבאי), אנו משכנעים את עצמנו כי חמאס זה רעיון וכי אי אפשר לנצח רעיון. המשמעות הנובעת מהשכנוע הזה ברורה לחלוטין – אין תוחלת להיאבק בחמאס כי הוא רעיון, ולמעשה אין אפשרות לנצחו. לשמחתנו, יש את ההיסטוריה שמוכיחה אחרת. 

דווקא ככל שחולף הזמן וחמאס נותר בעמידתו האיתנה על אף האבידות שספג, יש בכך משום הוכחה כי מדובר במלחמה על רעיון.

לפיכך על מדינת ישראל להתארגן מחדש ולערוך התאמות במטרות המלחמה שהוגדרו בתחילת המערכה - יש להוסיף את נידוי הרעיון החמאסי והוצאתו אל מחוץ לחוק הבינ"ל כאחת ממטרות המלחמה, באופן שלא יתאפשר לחמאס לשוב ולשוט בעזה, ביהודה ושומרון או לנצל כל דרך כאילו דמוקרטית לחזור להיות שחקן פוליטי לגיטימי ומקובל באזור.

משפטי נירנברג מתחדשים ברומניה כחלק מפרויקט חינוכי  (צילום: רעות לאודר)
משפטי נירנברג מתחדשים ברומניה כחלק מפרויקט חינוכי (צילום: רעות לאודר)

הדרכים לעשות זאת הן מגוונות, אבל אני בוחר לציין אחת שהיא גם סמלית מאוד וגם מהותית מאוד הלקוחה מהימים שלאחר מלחמת העולם השנייה - "משפטי נירנברג". 

לאחר השימוש בכלי הצבאי להכרעת יכולותיו הצבאיות של המשטר הנאצי ולפירוק המערכת שלו, התארגן העולם לפרק ב' שאינו פחות חשוב – משפטי ראווה פומביים לבכירי המשטר הנאצי שנתפסו. 

"משפטי נירנברג" היו סדרה של משפטים שנערכו (1945 – 1949) בעיר נירנברג ובהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים. המשפט הראשי שהתנהל בפני בית המשפט הבינלאומי נגד ראשי המשטר וסדרה של 12 משפטים שהתנהלו בפני בתי דין צבאיים של צבא ארצות הברית ובהם הועמדו לדין 185 אישים, מתוכם 142 נמצאו אשמים. 24 מתוכם הוענשו בהוצאה להורג 20  קיבלו מאסרי עולם, והשאר קיבלו עונשי מאסר שונים באורכם. המשפטים הצבאיים נגעו לאיינזצגרופן, לפיקוד העליון הגרמני לרופאים, לתעשיינים, ולקטגוריות נוספות.

פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי ואיפשרו לקבוע את הבסיס המשפטי שבאמצעותו הוצא הרעיון הנאצי (שהיה מאוד חזק בתקופה ההיא) אל מחוץ לחוק בעולם ולהתחיל בתהליך של דה נאציפיקציה, שכך שעד לזמן כתיבת מאמר זה לא קם ממשל נאצי או ממשל בעל רעיונות נאציים באף אחת מהמדינות בעולם והרעיון הנאצי קובע תודעתית כדוגמה שלילית קיצונית לרעיון שאסור לעולם לחזור אליו. 

משפחות החטופים בהצהרה בגשר בגין בכניסה לקריה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)
משפחות החטופים בהצהרה בגשר בגין בכניסה לקריה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

גם אם תהיה הפסקת אש במלחמה בשל עסקת חטופים מבורכת, ממליץ מאוד למקבלי ההחלטות לעדכן בפרק הזמן הזה את מטרות המלחמה, ולהתחיל לרכז מאמץ ולבנות את מנגנון הטיפול ברעיון של חמאס ביום שאחרי, תוך שימוש במגוון כלים משפטיים ואחרים הבולט בהם הוא סמל מוחשי בולט ומוכר - משפטי ראווה דומים לאלו של משפטי נירנברג. 

נראה לי שה-7 באוקטובר היה מטלטל מספיק בשביל לא לחזור לאחור, אלא להרהיב עוז והפעם לא להסתפק בהישגים הצבאיים, אלא לשנות גישה, לקחת דוגמאות מההיסטוריה, ולהבין שחיוני וגם ניתן לטפל ברעיון החמאסי, כך שמצב הסיום של המלחמה הזו הוא שהרעיון של הצד השני וכלי הביצוע שלו (חמאס) לא יהיה עוד לגיטימי בעולם ובאזור, ולא רק מתוך כוח ההרתעה הצבאית שהיא אינה עוגן לשום דבר ולא  תאריך ימים.

מפציר במקבלי ההחלטות לחשב מסלול מחדש, לעדכן את מטרות המלחמה ולהתחיל לבנות את המאמץ המשפטי והתודעתי שתכליתו לפגוע אנושות ברעיון של חמאס.

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים