מעטים, להערכתי, האנשים ברחוב שאם תשאלו אותם מה זה ציר פילדלפי לא יידעו להשיב. רבים גם יהנהנו כאשר יישאלו האם חשוב שצה"ל ישלוט בציר. למה? כדי לנתק את "צינור החמצן" ממצרים של חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועת עזה. 

זהו פחות או יותר השיח המתקיים כיום בתקשורת וברחוב. בפועל, מי שעוקב אחר פעילות צה"ל יודע, שכבר לא מדובר בציר צר ממדים אלא במרחב גיאוגרפי חשוף, כשברקע דיון האם לקבל את דרישת חמאס במסגרת המו"מ לעסקת החטופים ולוותר על השליטה הישראלית בציר.

ממעללי המכונה הרפובליקנית: נתניהו שצופה ב"נחום תקום" של ביידן עוד יתגעגע אליו
המערב חסר אונים: האיום הח'ותי מתרחב והוא כאן כדי להישאר

לאחרונה, מתרבים הטיעונים לפיהם שליטה בציר מעל הקרקע אינה באמת מספקת מענה למנהרות הארוכות בתת הקרקע שפתחיהן רחוקים מהציר ומצויות בלב שכונות המגורים ברפיח, או לחילופין אלו הטוענים (חלקם במערכת הביטחון עצמה) כי ניתן בשיתוף פעולה עם ארה"ב ומצרים לבסס פתרון טכנולוגי בשטח דוגמת המכשול בעוטף עזה וכי בעזרת מערכת סנסורים משוכללת ניתן לשלוט על הציר מרחוק. 

אבל, תיעול נושא ציר פילדלפי והשליטה בו לנושא ההברחות בלבד, מטעה ואינו נכון. ההקשר הוא אסטרטגי מערכתי ולא זה שאנו מתועלים אליו באמצעי התקשורת.

אפשר "לקרוא לילד בשמו": ציר פילדלפי הוא גבול בינלאומי יבשתי משותף בין הפלסטינים/הרשות הפלסטינית עם מדינה בינלאומית שאינה ישראל. ולזה כבר יש משמעויות אסטרטגיות, לבד מסוגיית ההברחות והתעצמות הזרוע הצבאית של חמאס או כל גורם טרור אחר שיהיה ברצועה ביום שאחרי. כשמדברים על "צינור החמצן" של חמאס, כדאי להבין מה הוא כולל לבד מאמל"ח ומטענים כאלו או אחרים העוברים בתוואי המנהרות, ובחינה כזו תגלה שלא מדובר בצינור בלבד כי אם במכונת החמצן כולה.

בעוד מדינת ישראל לא הכירה בישות הפלסטינית כמדינה עצמאית, הגבול המשותף שלה עם מדינה בינלאומית אחרת מהווה שער אסטרטגי בינ"ל שלה לעולם המדובר בדיפלומטיה ויחסי חוץ, בכלכלה, בכניסה ויציאה של פלסטינים ושל גורמי חוץ בינ"ל, של כסף, כניסה של ידע ופעילים. 

יתירה מכך, מדובר בממשק פיסי ישיר בין גורמי הטרור ברצועה לאזור "המערב הפרוע" בסיני, כשכל תלמיד מזה"ת מתחיל יודע כי יש את מצרים גופא ממערב לתעלת סואץ ויש את סיני שהוא אזור הספר הנידח במזרח שבו משקיעה מצרים משמעותית פחות משאבים כשהוא אזור שבו מרוכזים גורמי טרור (דוגמת דאעש בסיני) וגורמי פשיעה. 

כך בפועל, בחרה ישראל לסמוך על מצרים, שהיא אמנם בת ברית אסטרטגית, אבל האינטרסים שלה בסוגיה הפלסטינית אינם זהים לאלו של ישראל כפי שהוכח במלחמה, כל שכן האינטרס המצרי המובנה בשקט בסיני ומכאן הרשאה לכלכלה שחורה ולשוק שחור במרחב הגבול בין גורמי טרור ופשע משטחה של מצרים לעזה - פתרון שמאפשר שקט בסיני ושקט בעזה במקביל ולכן טוב למצרים גם אם לא טוב לישראל. 

כך, קיוותה ישראל לעניין ומעורבות בינ"ל כמנוף על מצרים, אך גילתה מהר מאוד שהעולם עסוק בענייניו ואין לו כל כוונה לעשות את הנדרש, לבד מתשלום מס שפתיים בתדירות נמוכה. 

כך, הצהירה ישראל שתגיב על כל הפרה, אך גילתה שאין לה לגיטימציה ציבורית פנים ישראלית כמו גם בינ"ל לעשות כן, ונאלצה לשתוק ולהבליג ולעקוב מרחוק.

כדאי להזכיר מה היו הטיעונים הישראלים האסטרטגיים שעמדו בבסיס היציאה מציר פילדלפי בעבר:

1.      גבול בינ"ל משותף עם מצרים יסיר את טענת הכיבוש הישראלי ויטיל על מצרים מקצת מן האחריות לרצועת עזה. 
מה קרה בפועל - בתחקור לאחור ניתן לקבוע כעת מפורשות כי זה לא קרה. גם במהלך חרבות ברזל הואשמה ישראל בכיבוש הרצועה תוך התעלמות כמעט מוחלטת מתפקידה של מצרים, אחריותה בהתעצמותו של חמאס ואחריותה העקיפה כמו גם של מקבלי החלטות בישראל לאירועי ה-7 באוק'. יתירה מכך, אף גורם בינ"ל לא הפנה דרישות למצרים כמו אלו שהופנו לישראל. 

2.     ישראל תוכל לפעול מיידית נוכח כל הפרה במגוון דרכים (צבאיות, דיפלומטיות וכו'). בפועל - גם זה לא קרה, וישראל נאלצה תחת אילוצים אסטרטגיים שונים והיותה מורתעת מחשש לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם מצרים או לחילופין מחשש ממשוואת התגובה של חמאס והיגררות לסבב לחימה, להתעלם ולהבליג. הדברים הגיעו עד למצב של פתיחה של מעבר קרקעי נוסף בין מצרים לרשות הפלסטינית (מעבר "צלאח א-דין") בנוסף למעבר רפיח שלא הרבה ידעו עליו ודרכו נכנסו מטענים לרצועה ללא פיקוח (ישראלי/בינ"ל).

המשמעות של הדברים ברורה. ציר פילדלפי משמעותי הרבה יותר מהתמקדות רק בסוגיית ההברחות והוא אינו "צינור חמצן" בלבד לחמאס או לכל יישות אחרת שתשלוט בו בעתיד, כי אם תא לחץ שלם או "אולם מלא בחמצן". הוא חלק אינטגרלי מעיצוב הרצועה ביום שאחרי והגבול היחיד לעולם שבו מוותרת ישראל על שליטתה לטובת ישות שאינה ריבונית או לטובת "מדינה נכשלת" – מונח מוכר בספרות המקצועית. שליטה בציר (וכדאי להתחיל לדבר על מרחב פילדלפי ולא רק על ציר גיאוגרפי צר)  מאפשרת לישראל הלכה למעשה לשלוט על "היום שאחרי" ברצועה ועל מאפייניו ולעצב מציאות אחרת מזו של ה-6 באוקטובר, מבלי להיות תלויה בטוב ליבם של מצרים או של גורמים בינ"ל שאין להם אינטרס משמעותי בנעשה בגבול עזה-מצרים, ושהאינטרסים הלאומיים שלהם שונים מאלו של ישראל. 

הנוכחות הישראלית לאורך גבול עזה-מצרים מונעת כניסה והישארות של גורמים בינ"ל עוינים לישראל (דוגמת אונר"א, פוליטיקאים אירופיים ואחרים) המנסים להתערב בנעשה בעזה ללא ידע מספק או הבנה של האזור, מונעת מעורבות ושליטה פלסטינית וזרה על שיקום עזה ביום שאחרי, וכן מונעת כניסה של פעילים וידע מאיראן טורקיה או ממדינות עוינות נוספות המעוניינות שעזה תוסיף לשמש כבסיס טרור קדמי. ויש יתרונות אסטרטגיים נוספים ששליטה בציר יכולה לספק שעשויים לקבל משנה תוקף בהינתן נסיגה של צה"ל מפרוזדור נצרים במסגרת העסקה. חמאס יודע היטב מדוע הוא מתעקש על נסיגה ישראלית מהציר, והדרישה הספציפית הזו שלו צריכה אף היא להדליק אורות אדומים אצל הטוענים אחרת.

לכן, אני סבור שכדאי להתחיל ולחזור לדבר אסטרטגית ומערכתית ולא לצמצם את הדיון בפילדלפי רק להברחות או לפתרון טכנולוגי כזה או אחר. 

שיח אסטרטגי שאינו נסוב סביב ההברחות בלבד יבליט מיידית את היתרונות הבולטים והחיוניים שיש לנוכחות צה"לית לאורך גבול הרצועה עם מצרים, ויתרום משמעותית להבנה שאם ישראל מעוניינת בעיצוב מציאות אחרת ברצועה ביום שאחרי (ולא רק מניעת הברחות), זו לא רק שאלה של איזה גורמים פלסטינים ישלטו בעזה (שאינו ישראל) אלא גם מה הם הכלים שיהיו בידיהם לשליטה זו ומה תפקידה של ישראל, הפעם כגורם אקטיבי ולא רק כצופה מרחוק - ציר פילדלפי הוא כלי מרכזי כזה.   

הכותב הינו לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים