שני נאומים מפי שני מנהיגי אומות נישאו השבוע לציבור האמריקאי. תחילה היה זה נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אל הקונגרס האמריקאי, נאום שנקבע לא לפי צרכי הקונגרס והציבור הכללי פה, אלא, עבור הציבור הישראלי. בערב קיים הנשיא היוצא, ג'ו ביידן, שיחה אמיצה עם האומה האמריקאית, בנאום נוגע ללב של מנהיג בשלהי כהונתו.

שני נאומים, שני אישים: כבר אמרתי לפני ימים אחדים שגורלם הפוליטי של שניהם תלוי האחד בשני, בינתיים ביידן לא חיכה שחבריו יראו לו את הדלת ושהרפובליקאים יהנו מהעימות המדמם במפלגתו והעדיף לפרוש מהמירוץ בעצמו. נתניהו לא שם, עוד לא. אילו יועציו של נתניהו (מיהם, בעצם?) צפו בנאום ביידן יכולים היו לקבל דוגמא כיצד מנהיג מסיים את דרכו. זה היה הנאום שנתניהו צריך היה לשאת, הנאום שלא ננאם.

המסר שהוחבא בנאומו של נתניהו - שאפילו הוא לא שם לב אליו
הפנים של יונית בנאום נתניהו אמרו הכל, ואז הגיע טוויסט בעלילה | מיקי לוין

בבוקר הנאום היה נתניהו בשיא, כמו תמיד. הרטוריקה שלו היא תקיפה, מעוררת התלהבות. לא פלא שחברי הקונגרס מחאו לו כפיים בהתלהבות, לו ולחבורה של גיבורים ישראליים שרוכזו ביציע הבית, לצד מקורביו אשר קמו בכל עת כאשר התייחס אליהם. 

זה היה מכובד ויפה, אבל זה רחוק כרחוק מזרח ומערב, מן המציאות הישראלית. כולנו יודעים זאת, מקורביו ומתנגדיו. בישראל, הוא אינו מדבר כך, בישראל הוא מתרחק מחברתם, בישראל הוא מתחמק מהעין הציבורית, ממעט להופיע ונרתע מכל קשר וזיקה לאירועי 7 באוקטובר שמא ידבקו בו, כאילו יש בגלל דרך שלא. 

נאום נתניהו בקונגרס (צילום: רויטרס)
נאום נתניהו בקונגרס (צילום: רויטרס)

ועל אף שהכל היה דומה להופעותיו הקודמות בקונגרס, היה משהו מוזר בנאום, בעיקר הביטחון העצמי,  סיסמאות השחוקות, האזכורים הבלתי פוסקים של ״ניצחון, ניצחון, ניצחון״. הרי אנחנו יודעים, ועצוב הדבר, ניצחון על פי הגדרתו לא קיים במלחמה הזאת, הניצחון הוא שובם של החוטפים, חזרתם של התושבים ובניה מחדש של הדרום והצפון ובעיקר ומעל לכל שיקום החברה הישראלית, השסועה, הקרועה מבפנים ואשר זקוקה יותר מכל לריפוי ולהחלמה. זה יהיה הניצחון.

ללא חברה ישראלית מאוחדת סביב מטרות משותפות, ללא סולידיות חברתית ורוח קרב, ללא נכונות לשותפות גורל, בטוב וברע, אין פה מדינה. נקודה. לכן המילים ששמענו  בנאום היו אותן מילים של העבר, אבל הן היו  חלולות וריקות.

בערב, דיבר ביידן. אפשר היה להבין בין השורות כי זו דרך נכונה להציל את כבודו אבל גם את כבוד מפלגתו, את כבודה של מחצית אמריקה שתומכת בו ומעל לכל את הערכים שהאמין בהם כל חייו.

ביידן הבין כי הוא מתקרב לכישלון וכי הפסד בבחירות ימחוק את מורשתו, את הישגיו כנשיא ואולי בכלל את מורשתו הפוליטית של 50 שנה, לכן קיבל החלטה צ'רצ'יליאנית אמיצה לחתוך הפסדים ולפרוש. עכשיו. נתניהו, קורא ותיק של המנהיג הבריטי, צריך היה כבר מזמן לקבל החלטה כזו, עדיף היה עוד לפני 7 באוקטובר, אולי בכלל הוא היה נמנע, ואם לאו, אחריו.

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)
ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)

עליו היה לשבת מול המצלמה, כפי שהוא יודע, להישיר מבט אל הציבור ולומר: "סיימתי, חברים. עשיתי את שלי. עשיתי הרבה. ההיסטוריה תשפוט אותי בעתיד, לא רק ההווה. עכשיו, הגיעה שעתם של הצעירים יותר, של דור העתיד.

"אני רואה אותם סביבי, הן ימשיכו להגן על ערכי הימין הליברלי, אני הולך לביתי, אתמודד במשפטי. אני, נתניהו, מאמין בצדק ובמערכת המשפט, יהיו בעתיד שינויים במערכת המשפט, מוסכמים ומדורגים. עכשיו הגיעה העת להתחלה חדשה, צאו לדרך".

אני עוקב אחר ההתלהבות שאחזה במפלגה הדמוקרטית. איך נפרץ פתאום המחסום, ותוך ימים אחדים  נאספו מאה מיליון דולר לקמפיין, קמלה האריס נחלצה מתוך משרת סגן הנשיא האפורה, נישאת על גבי התלהבות. פתאום, הצעירה, היא העתיד, היא נציגת המיעוטים, היא המגוון וההכלה ומעתה הכל פתוח והכל אפשרי.

מעוררת התלהבות. קמלה האריס (צילום: REUTERS/Bryan Woolston)
מעוררת התלהבות. קמלה האריס (צילום: REUTERS/Bryan Woolston)

אין סיבה כי בארץ האווירה הציבורית לא תשתנה בבת אחת, הדכדוך והיאוש יחלפו ומסע הריפוי יתחיל מיד. צריך רק נאום אחד של נתניהו. הנאום שלא ננאם בקפיטול.

ד״ר נחמן שי הוא הדיקן של הקולג’, המכון למדעי היהדות בירושלים. לשעבר, שר התפוצות ודובר צה״ל