ישראל מתנהלת כיום, עשרה חודשים למלחמה שסופה אינו נראה באופק, בשני ראשים מקבילים, שכמעט אין בינם קשר, כמו היו שני עולמות נפרדים. הראש האחד הוא החזית הצבאית. צה”ל ויתר זרועות הביטחון לוחמים בעוז בכל החזיתות שנכפו עלינו. אחרי המחדל הצבאי הבלתי נסלח ב־7 באוקטובר, הצבא “מכפר על עוונו” בלחימה עזה, ביבשה, באוויר ובים. לוחמינו בסדיר ובמילואים מבצעים את משימותיהם בדבקות, באחדות, ביעילות, בגבורה ובהקרבה.
אבי בניהו על ברק חירם: "הולך לאתגר את יחידת הדוברות של צה"ל"
הראש השני הוא העורף האזרחי. כאן התמונה מורכבת מאוד, מסובכת בהרבה. כולם באולפנים ובבתים גנרלים, פרשנים, מנבאים, נותני עצות. חלקם תוקעי מקלות בעגלה הלחימתית. חלק מהציבור, זה המפגין והמתריס, מתנהג כבימים עברו. מפלג ומשסע. כורתים את הענף שעליו אזרחי המדינה יושבים. בעיני רבים, הממשלה והעומד בראשה גרועים יותר מהאויב הטרוריסטי, מטיחים בהם ביטויים כמו פושעים, בוגדים, מחריבי המדינה – מילים שפעם היו מעוררות זעם רב, ואף הביאו לרצח ראש ממשלה.
האיבה הפנימית בתוכנו מחמירה, אינה יודעת גבולות – והאויבים רואים ומתמוגגים. הייתכן שכך יתנהג עם בריא בשעתו הקשה? הייתכן שהפלת הממשלה היא גם עתה היעד המרכזי של מפגיני שמאל, מונהגים על ידי אישים חסרי רסן כמו המסית למרי אזרחי אהוד ברק? גם לנו יש שאלות רבות להנהגה, לממשלה, אך לא זו העת להעלותן, מה עוד שאיננו יודעים מהי האסטרטגיה האמיתית של ראש הממשלה. עת החשבון עוד תבוא.
והנה בעת הזאת מוציאים יריביו לאור ספר שמכתיר אותו כ”מר הפקרה”. לפי מה שנאמר על ספר זה, מדובר במעל ל־200 מאמרים שנכתבו על ידי אנשי ציבור ורוח, חוקרים, בני משפחות שכולות וגם על ידי חטופים שחזרו מהשבי. אכן, כאשר מדובר בבני משפחות החטופים, הלב לחלוטין איתם, עם כאבם. אין להתווכח עם המילים הקשות שיוצאות מפיהם בהפגנות, בראיונות, בזעקות שלהם – גם כשהם מטיחים בליסטראות מילוליות בראש הממשלה.
הדילמה קשה ביותר. אולי לא עמדה כמותה אי פעם בפני שום מנהיג ישראלי או עולמי. לקבל את העסקה עכשיו, פירושו להפקיר לפחות את מחצית החטופים לקצם המר. כלום זה מתקבל על הדעת? האם דרישת־העל, שאין להתפשר עליה, שלפיה מוכנים לעסקה, לשלם בעבורה מחיר כבד, ובלבד שלא תהיה חלקית, אינה צודקת? עסקה – רק בתנאי שכל 115 החטופים, חיים ומתים, ישתחררו. לא תהיה סלקציה! מתנהל משא ומתן מייגע ומביש, אך למעשה אין עסקה, גם לא חלקית. עבודה בעיניים. ההכרעה אינה בידיה של ישראל, לא בידי ראש הממשלה. רק בידי ראש הנחש החמאסי. גם אחרי המכות שספג, אחרי חיסול חבריו להנהגה, סנוואר נהנה לתעתע בנו, מציב תנאים על גבי תנאים, מפעיל כנגדנו טרור פסיכולוגי. זוהי האמת העגומה, אשר לדאבוני - הלוואי שאתבדה - אינה צופה טובות לחטופים האומללים (חילוץ כולם הוא המשימה הקדושה ביותר!). עם חמאס יש לדבר רק בשפה אחת – כוח. צה”ל הוא התקווה היחידה של החטופים. המשך הלחימה, המשך הלחץ והמשך חיסול מפקדים בחמאס.
את המשתתפים באותו “ספר” הדבר כנראה אינו מעניין. תוך כדי מלחמה, את ראשו של נתניהו הם מבקשים, את הפלת הממשלה, את הבחירות, ובתוך כך מטיחים בנתניהו ביטויים קשים, שמסתבר כי הנייר שעליו הם נדפסים - סובל. זהו גם הציבור שתקף את תא”ל ברק חירם על נאום מכונן שהשמיע זה לא מכבר, ואשר חידד את הניגוד בין שני המישורים, בין חזית לעורף: “עמידתנו האיתנה”, אמר ללוחמיו, “היא בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן – המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו...תוך כדי הלחימה בחוץ, מתחולל בתוכנו מאבק עיקש לתקן מהיסוד את תחלואי הפנים. לדחות את הקיטוב וליצור יחד בסיס להסכמה כיצד מקיימים כאן בית משותף לכל חלקי החברה הישראלית”.
בדבר אחד חטא. את דבריו הנוקבים, הצודקים, השמיע בעודו לובש מדי צבא, והרי הדבר האחרון שאנו רוצים לראות זה פוליטיקה בתוך הצבא. מיד קמו עליו מבקרים קוצפים מקרב השמאל, כמו נביא הזעם אברהם בורג, שהגיב בלשון בוטה: “את המדיניות הזו ואת הצבא הזה אסור לשרת”. כברק ביום בהיר הכו דבריו של חירם, הבהירו את הנתק בין שני המישורים שבהם מדדה המדינה – הצד הצבאי, האידיאליסטי, המאוחד, שנמצא בחזית ומקריב עצמו, והצד האזרחי, ובו ציבור פלגני של מנותקים מאמונה ומסורת. האמת מכאיבה להם, מרגיזה אותם. מרי הם רוצים.