הידעתם שבדיחון ופורקנון היו בין השמות שהוצעו לתל-אביב והאם שמעתם על כך שראשה המיתולוגי, מאיר דיזנגוף, חטף מכות בלשכתו מכות מתושב חמום- מוח? או האם ידוע לכם מתי התגייסה תל-אביב לעזרת שכם ומי עיצב את סמלה של העיר העברית הראשונה?
"סערה": המתח חריף, הנופים מרהיבים והמשכנתה לוחצת
"אנושיות ויחס לזכויות אדם": הפרס היוקרתי של דויד גרוסמן
על כל אלה ועל עוד הרבה תוכלו לקרוא ב"תל-אביב שלי", ספר רווי אהבה לעירו מאז הולדתו בה לפני 70 שנה, שפרסם בימים אלה בהוצאת "מדיה 10", העיתונאי וההיסטוריון שלה, אילן שחורי.
הספר המקיף, שלדבריו מהווה מעין סיכום חלקי של 45 שנות מחקר, מוגש לקורא בצורה מרתקת, המכבדת את עיר אהבתו. בטרם נצא למסע בין פרקי הספר, מעיד שחורי כיצד הכל התחיל מבחינתו בהיותו בראשית דרכו העיתונאית כתב "הארץ" בתל-אביב.
כשהבחין בפקיד שורף מסמכים במגרש החניה, הצמוד לבניין העירייה ושאל אותו לפשר מעשיו, סיפר לו הלה שכמנהל הארכיון העירוני התבקש לפנות מספר חדרים ולשם כך נאלץ להשמיד חומר שנחשב כמיותר.
כשנטל ממנו הביתה, ברשות כמובן, גילה שבידיו אוצר של מסמכים עירוניים היסטוריים, שבעקבותיו פרסם ספרים, מאמרים, גם מדריך טיולים בעיר כמורה דרך מוסמך ואינשאללה, גם הדוקטורט בדרך.
להלן דוגמיות משלל הנושאים שבספר על העיר, שהרברט סמואל היהודי, הנציב העליון הראשון מטעם שלטון המנדט, כינה אותה "עיר הפלאות של ארץ ישראל". הדוגמיות לפי סדר אזכורם של הנושאים בספר.
במה נתחיל? אולי באולגה חנקין, זוגתו של גואל האדמות יהושע חנקין, שמחתה בפני מאיר דיזנגוף, ראש העיר הכל-יכול, על מיעוט הרחובות בעירו שנקראו על שמות נשים.
או אולי באנדריי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי, שמהליגה לקשרי ידידות עם ברית-מועצות דרשו להנציח אותו בקריאת רחוב על שמו בעיר, כהוקרה על תמיכתו באו"ם בהקמת מדינת ישראל. או בהתנגדות תושבים בכרם התימנים לקריאת רחוב בשכונתם על שם ברוך שפינוזה, מה
שהזכיר לטעמם ספונג'ה.
בניין העירייה עמד לקום ברחוב בלפור. עד שניגשו להקמתו, מיקמו אותו זמנית בבניין מרשים ברחוב ביאליק, שנועד לשמש כמלון. אבל כפי שקורה לא אחת, הזמני הפך לקבוע. המלון לא נפתח מעודו ובמקומו שירת הבניין כ-40 שנה את העירייה עד הקמת הבניין המוכר בסגנונו הברוטליסטי בכיכר מלכי ישראל, שבנסיבות עגומות הפכה לכיכר רבין.
עוד מסופר בספר על הקמת מערכת הבריאות העירונית, גם על משטרה עירונית שהייתה ואף על ראשית מכבי האש בעיר. את מהפכת החשמל חולל בתל-אביב לא אחר מאשר פנחס רוטנברג, מי שכונה "הזקן מנהריים".
מסתבר שבעלי הבתים בעיר הוזהרו משימוש בחשמל מעבר למותר ונקבע שהארת הרחובות קודמת להארת הבתים ואסור היה להאיר בבית יותר משלוש מנורות בבת אחת.
כן מובא סיפורו של שוק הכרמל, הגם שאחוזת בית תוכננה כעיר-גנים ללא חנויות ושווקים ופרק מוקדש לסיפורה העצוב של שכונת נווה-שאנן, שראשוניה, הרבה לפני שהזרים השתלטו עליה, היו פליטים מיפו. בשכונה היה פארק שעשועים עם גלגל ענק ו"קיר מוות" ולפני שנפתח "יריד המזרח" בצפון הישן של העיר, נפתח בשכונה "יריד היובל".
באופן לא מפתיע הספר מצדיע ברוב כבוד לראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, על פועלו הרב למען תל-אביב, שמתברר כי לא התברך בצניעות-יתר ודאג שאתרים שונים בה ישאו את שמו, כולל אישור לחברה מסחרית לייצר שוקולד דיזנגופי.
עם זאת, ה"שריף" שאהב להצטלם על סוסתו לא נלאה מלדחוק הצידה מדפי ההיסטוריה את עקיבא אריה וייס, מייסדה האמיתי של תל-אביב.
פרט לא כל כך ידוע שנחשף בספר מגלה מדוע התפטר דיזנגוף מתפקידו ב-25' וזאת כשסירב לדרישה לחינוך חינם בגנים ובבתי הספר, שהעלתה סיעת הפועלים.
אז החליף את ראשה, דוד בלוך, למשך שלוש שנים, שבהן התמנה כממלא המקום של ידידו, עאסם בק סעיד, ראש העיר הערבי של יפו, עד שחזר בכבוד רב לתפקידו כמו כן מסופר בספר על "החבר'ה טראסק", שעשו שמח; על העדליידות ועל נשפי פורים של ברוך אגדתי ולצידם מובא סיפורה המוזר של ציפורה צברי, מלכת העדליידע הראשונה.
כמנהל האמנותי התמנה הבמאי משה הלוי, מייסד תיאטרון אהל ועל עיצוב התפאורה הופקד נחום גוטמן, שגם עיצב את סמלה של העיר. שכונת נוה-שלום, שבדרום העיר, איימה לא להצטרף לתל-אביב אם לא תישמר בה השבת, שדיזנגוף דרש לנהוג בכבוד כלפיה "גם בלי שוטר ונוגש".
לבד ממלחמת השבת התנהלה בתל-אביב של אז "מלחמה אחרת", כשהיו מבין ותיקיה שנאבקו על מקומם באנדרטת המייסדים, שהוקמה ליד ביתו של דיזנגוף. אחד מהם דרש במפגיע את הכבוד שלדעתו הגיע לו, "כי לקחתי חלק ביישור החולות וההרים".
לבסוף, אם תתהו מה עושה שכם בספר הזה, שחורי מתאר כיצד נרתמה תל-אביב לעזרת נאבלוס, שנפגעה קשות ברעידת האדמה של 1927. כן, כן, היו זמנים. היום זה לא היה קורה ככה...