בחסות המלחמה המוזרה הזו, מלחמת התשה נטולת אסטרטגיה, מלחמה לשם מלחמה, מלחמה לשימור השלטון, הולכת ישראל ומאבדת את עצמה לדעת, הולכת ומאבדת את אופייה הדמוקרטי. אומנם המלחמה החלה בדין והיא מהמוצדקות ביותר, אך ניהולה הכושל והמניעים הפוליטיים והאישיים הכרוכים בה, הפכו אותה למסך עשן להפיכה שלטונית.
צעד חסר תקדים: הקמפיין של בן גביר נגד ראש השב"כ עולה שלב
כל מהלך של ממשלת נתניהו - גלוי או נסתר, עטוף בספין או מתריס - מעיד כי הצפרדע מהמשל המפורסם כבר התבשלה והפכנו שווי נפש, אדישים אל מול הזדון, אל מול שינויים הרי גורל ומהלכים שערורייתיים. מוחים ושוכחים, מתרגלים ומנרמלים.
מעבר לקידומה של המהפכה המשפטית בידי השר יריב לוין, שממשיך ומערער את בית המשפט העליון ואת שלטון החוק, ומעבר להתרסה של השרה מירי רגב, שנהנית לקדם טקסים מהונדסים נוסח צפון קוריאה - בולטים במיוחד הצהרותיו ומעשיו המסוכנים של השר איתמר בן גביר. בכל בוקר אנחנו מתעוררים למעשה מעורר פלצות אחר שלו, שבימים כתיקונם היה מרעיד את אמות הסיפים ומעורר סערה עצומה בחברה הישראלית, אך בימים האלה, אין דין ואין דיין.
ראשית הזוועה החלה בעצם נרמולו ומינויו ההזוי לשר המופקד על ביטחון הפנים של מדינת ישראל, לשר המופקד על המשטרה. אלא שככל שנקפו הימים, הולך ומתחוור עד כמה המינוי הזה היה מופקר וחסר אחריות. גולת הכותרת של הבנגביריזם היא שערוריית הר הבית, המקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו. השר המופקד על ביטחוננו הלאומי עושה הכל כדי לערער אותו, ובהפקרות אין קץ, בקלות דעת, בפנייה לבייס המשיחי ובהתרסה חסרת מחשבה מקרב אותנו למלחמת דת נוראית, כאילו שלא חסרות לנו גם כעת זירות לחימה.
השבוע הצהיר בן גביר כי הוא מעוניין להקים בית כנסת על הר הבית, לא פחות. נתניהו פלט אמירה חיוורת על הסטטוס קוו ובכך ננעל האירוע. עוד קודם לכן ראינו את התמונות הבלתי נתפסות על ההר, כאשר השר מגיע לביקור וממש לידו מתפללים משיחיים מפירים את הסטטוס קוו באופן בוטה, קדים ומתפללים בהר, אל מול עיניו של השר ואל מול השוטרים במקום, שנראים כחוששים להפר את רוח המפקד ולאכוף את הנהלים במקום. אומנם מי שמאמין באמת בחופש הפולחן לא יכול שלא לטעון כי הסדר הסטטוס קוו שנקבע לאחר מלחמת ששת הימים מוטעה ואינו הוגן, אלא שאפשר ועדיף לחתור לשינויים במסגרת הסדרים מקומיים ואזוריים, שלא יקימו עלינו את כל העולם.
אותו בן גביר אינו מסתפק בערעור השקט והביטחון בהר הבית. השבוע התעוררנו גם למודעות ענק שפרסם בעיתונים הגדולים נגד לא אחר מאשר ראש השב”כ רונן בר. צריך לעכל ולקלוט את הטרלול ההזוי הזה, שר לביטחון פנים תוקף בפראות ובבוטות את ראש השב”כ באמצע מלחמה במודעות הממומנות מכיסינו. זו כבר הרבה יותר מפגיעה בממלכתיות, זו הפקרות מסוכנת. חטאו של בר היה כי התריע - ובצדק רב - מפני אותה הפקרות שמחולל בן גביר בהר הבית ומהטרור היהודי בכפרים הערביים, שמקבל רוח גבית, גם אם בשתיקה, מגורמים בשלטון. גם גרירת הרגליים של המשטרה בפריצה לבסיסי צה”ל מגיעה מאותו המקום בדיוק.
ואם בזה לא די, אז כמו עמיתו לוין הוא גורר אותנו אל משבר חוקתי כאשר הוא מסרב להנחיית היועמ”שית למנוע את העלאתו בדרגה של רפ”ק מאיר סויסה, ההוא שהטיל רימון הלם בלב ההפגנות בקפלן נגד המהפכה המשפטית. הזרוע הביבסטו־כהניסטית בתקשורת מנסה לנרמל את כל אלה, והשופרות מוזעקים מדי יום כדי לייצר סימטריה פושעת ומזויפת. וכך את הפריצה למחנות צה”ל משווים למחאות נגד ההפיכה השלטונית ובעד השבת החטופים, ואת הגינויים החריפים של יואב גלנט על התנהלותו המופקרת של בן גביר פוטרים בציוץ בנוסח: תראו איך שני שרים מתקוטטים במהלך מלחמה.
הצפרדע התבשלה, האופוזיציה מגיבה בקול ענות חלושה רופס, המשטרה הופכת לפוליטית, שלטון החוק נרמס ואנחנו מצקצקים ומנרמלים, עמוק־עמוק בתוך הדיקטטורה.