ככל שאנו קרבים ל-7 באוקטובר ליום השנה ל"חרבות ברזל", אנו חשים יותר ויותר את "מכונת הרעל" במלוא עוצמתה, מנסה ופועלת להאשים את כל העולם ואת כל מה שניתן, כדי להרחיק מהממשלה והעומד בראשה כל בדל של אשמה. לא רק עם האמירות המוכרות של נתניהו: "לא ידעתי, לא הורעתתי, לא משכו בדש מעילי", רוצה לומר: שבסופו של יום, דין אסון ה-7 באוקטובר יהיה כנראה כדין אסון מירון. מי זוכר? מי מדבר על זה?

מבנימין לבנימין: גנץ הראה לנתניהו מה זה "לעשות הכל" למען העסקה | בן כספית

זה לא מקרי שבימים אלה מתפרסמים בעולם, בעיתונות הזרה, מסמכי מודיעין כביכול מהמקורות המוצפנים ביותר של החמאס, מסמכים שמגמתם ברורה – להצדיק את עמדותיו ומהלכיו של נתניהו. זה כנראה רק עניין של זמן שהפארסה הזו ומקורותיה ייחשפו לציבור. לאלה שנאבקים בשעות אלה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הגורמים והאשמים שהביאו עלינו את האסון הנורא ביותר מאז קום המדינה, מעבר לספק הגדול שמתעורר בימים אלה לגבי הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, נראה שלא פחות חשוב ואפילו הכרחי להקים ועדת חקירה שתבדוק את התנהלות ותפקוד הממשלה ההזויה הזו מה-8 באוקטובר ועד הימים האלה.

אין ספק שהממצאים והכישלונות יהיו לא פחות חמורים וכואבים. זה בעצם מה שמביא לכאן את הכותרת לשורות אלה ואת המשמעות שלה. לזה קוראים בממשלה הזו ותומכיה "ניצחון מוחלט", ואלה הן העובדות על הניצחון הזה: אחרי כשנה של מלחמה סינוואר ממשיך לשכון לבטח אי שם במקום המסתור שלו ולהכתיב לישראל תנאים כמו היינו ב-8 לאוקטובר, כשבידיו 101 החטופים, כשהוא נהנה לראות את מדינת ישראל נקרעת בין הנאבקים לשחרור החטופים בעסקה, לבין אלה שמוכנים להקריב אותם על מזבח הניצחון המוחלט, ניצחון הזוי שלא יבוא לעולם.

מסתבר שמה שהיה הוא שיהיה. רצועת עזה תמשיך להיות ה"כאב ראש" שלנו לעוד הרבה שנים. רק השבוע קיבלנו על כך גושפנקה באמצעות שתי רקטות ששוגרו לאשקלון. אלה שמכריזים בימים אלה בקול תרועה שסופו של החמאס קרב, הם אלה שעד לפני שנה העדיפו את החמאס חזק ויציב מול הרשות הפלסטינית וראו בו נכס אסטרטגי חשוב להשתלטות על יהודה ושומרון ולהגשמת חלום "ארץ ישראל השלמה".

ממשלת החידלון הזו מנסה לפתח בימים אלה אשליה שנוכל לשלוט ברצועת עזה בעזרת ממשל צבאי ישראלי, כפי שהיה בעבר. זה רק עניין של זמן קצר שנרגיש היטב את נחת זרועה של מלחמת הגרילה שתתנהל נגד כוחותינו ברצועה, מלחמה שתעלה לנו במחיר דמים יומיומי כואב ותהפוך את האשליה הזו לפצע כואב ומדמם.

ההבדל בין צפונה של מדינת ה"ניצחון המוחלט" לבין דרומה, אחרי כשנה של מלחמה, הוא שמהצפון רוב התושבים הוברחו והותירו מאחוריהם בתים הרוסים, שדות ומפעלי חיים חרוכים, שמועד שובם לא ברור, לעומת תושבי הדרום שהופקרו לחסדי שמיים והותירו מאחוריהם אודים מצלים מאש, ששום ניצחון לא ימחוק את אסונם לעולם.

ובתוך כל זה, העם המודאג והכואב שואל: על איזה ניצחון מוחלט בדיוק מדובר? זה שעל החמאס? אולי על החיזבאללה בצפון? או שמא על הטרור המשתולל ביהודה ושומרון? אולי בכלל על החות'ים בתימן, או שאולי סוף סוף בניצחון על איראן? עוד ניצחון כזה ואבדנו. רק ממשלה הזויה כזו מסוגלת לדבר על ניצחון מוחלט בשעה שהיא מסבכת אותנו במציאות כל כך מרה, בלי לתת מענה הולם באף זירה. ממשלה בלי מצפן ובלי מצפון, שמפסע לניצחון מובילה את המדינה לפסע מאסון.

כשבראש מחנה ה"ניצחון המוחלט" הזה ניצבים לימינו של ראש הממשלה נתניהו שני שרי הצבא של "הניצחון המוחלט", בן גביר וסמוטריץ', שמובילים את דגלי הניצחון ההזוי הזה כפי שהם מובילים את נתניהו ואת המדינה לתהום.

כאמור, כאן בפתיח, יום השנה למלחמה הארורה הזו קרב, ומיום ליום מצבנו מחמיר ומדאיג. מי האמין שאחרי שנה של מלחמה, כשמרבית אנשי המילואים כבר בסבב שלישי של שירות צבאי, לא רואים את סופה של המלחמה ולא זיק של אופק ותקווה? המדאיג מכל הוא שבשורות האחרונות של דפי ההיסטוריה שיסכמו את התקופה הנוראה הזו כנראה ייכתב: "כל זה קרה כיוון שמשפחת נתניהו לא הסכימה לוותר על השררה והמלכות והייתה מוכנה להקריב את העם והמדינה למען המשך הישרדותה...".