בצהרי יום שני ניתן האות לגל מטורף וחדש של קללות ואיומים על אישי גדעון סער, עליי, על ילדינו הקטנים ועל בנותיו הגדולות. בתפריט, בין היתר, אלפי סימוסי רעל ושטנה שמשוגרים אליי לנייד על בסיס יומי. הנה כמה נבחרים:
"רעיית רוצח חטופים – תתביישי לך".
"בגללך ובגלל בעלך החטופים ימותו".
"בוגדת, חיה עם בוגד. בוגדים בנרצחי 7 באוקטובר".
"דם האזרחים על ידייך".
"את באמת רוצה לטבול ידייך בדם החטופים שיירצחו מרגע הצטרפות גדעון לממשלה?".
"את ובעלך לחצתם על ההדק".
"גאולה, זה מה שאת רוצה? להיות משפחה מקוללת?".
"לא נשכח ולא נסלח ואתם כולכם תשלמו את המחיר ולא תוכלו להסתובב במרחב הציבורי".
"תהיו מוקצים לעד מהמרחב הציבורי. נדאג שאתם והילדים שלכם יזכו לביוש ציבורי בכל מקום".
סער טוען: "לפיד הציע לי להיות שר הביטחון, אמר שאני מתאים לרה"מ"
זו רק דוגמית מתוך אלפים מהסוגה התחתית הזאת מדי יום. אתם השתגעתם? אני (או בעלי) היינו בתפקיד בזמן טבח 7 באוקטובר?
אולי אני צריכה לקחת אחריות על המחדל, על הניהול הכושל של המלחמה, על אי־החזרת החטופים משבי חמאס? על אי־החזרת 70 אלף מפונים בצפון ובדרום לבתיהם?
גדעון סער לא היה במשמרת ב־7 באוקטובר. כל חטאו מסתכם בכך שהוא מנסה מאז להשפיע ללכת בכיוון אחר מזה שאנחנו צועדים בו ללא הצלחה, ולהציל את המדינה מהאסון. וכן, הוא עושה זאת, כמו שעשה זאת כל חייו, על חשבון משפחתו וטובתו האישית.
לכן הוא הצטרף עם חבריו לממשלה שלה התנגד מהקמתה, אחרי 7 באוקטובר. לכן גם התפטר ממנה במרץ השנה כשסבר שהמלחמה אינה מנוהלת נכון ושכך לא תשיג את יעדיה.
מסע מזוהם
מסת ההודעות והטלפונים המאיימים והמגדפים ממספרים חסויים אינה ספונטנית. בזמנים קבועים נשלחות עשרות הודעות עם טקסט זהה אחד לאחד ממספרים שונים ומאנשים שונים. וזה עוד לפני שדיברתי על המתקפה ברשתות החברתיות.
זו מכונת רעל שכסף גדול בצדה, ותאמינו לי, צברתי ניסיון עם מכונות רעל. אבל דבר כזה, בהיקפים כאלה ובשיטתיות כזו – לא ראיתי. המון כסף מושקע כאן. מודעות בעיתונות מהיום למחר, פוסטרים מעוצבים ומודעות מושקעות גרפית מעכשיו לעכשיו.
במקום שננהל דיון רציני, חשוב ולגיטימי בשאלות יסוד כמו: האם אנחנו מנצחים במלחמה או בדרך לכך? אם לא – אז אולי יש לנהל אותה אחרת? במקום לקיים דיון ענייני בסוגיות המשפיעות על חיינו, אנחנו מועברים במסע מזוהם.
לא קל לילדים. הם שומעים ורואים וסופגים הכל. לא כיף לילדים לשמוע במגפון את עלילת הדם בקריאות קצובות, כאילו אבא שלהם הפקיר את החטופים. האמת כמובן הפוכה: הוא היה חבר אופוזיציה ב־7 באוקטובר. הוא הצביע בממשלה בעד ההחלטה שאישרה את מתווה החטופים בחודש נובמבר, ובנוסף פעל לשכנע חברי ממשלה אחרים שהתלבטו איך להצביע.
הוא קיים עשרות פגישות עם משפחות החטופים ופעל ללא לאות בעניין. הוא התריע וזעק בכל מקום שבדרך הנוכחית שבה מתנהלת המלחמה לא נשחרר חטופים וגם לא נשיג את יעדי המלחמה האחרים. לכן גם התפטר לפני חצי שנה מהממשלה.
הדבר החמור הוא הניסיון השקוף והבוטה להשפיע על נבחר ציבור באמצעות קמפיין הסתה וסחיטה באיומים כלפיו וכלפי בני משפחתו. זאת חציית קווים אדומים.
אנחנו לא המסכנים. אני זוכרת כל דקה את הטרגדיות האמיתיות והרבות שקרו כאן לאלפי משפחות ב־7 באוקטובר ולאחריו. אזרחים שנרצחו. חיילים שנפלו. פצועים בגוף ובנפש. מפונים מבתיהם. אסונות של ממש שפירקו משפחות. ארבעה חיילים נפלו רק השבוע וחבריהם נפצעו באורח קשה מפיצוץ מטען ברצועת עזה. אלה קורבנות המלחמה הנוראה. צריך לחבוש את פצעי הגוף והנפש. אז אני זוכרת היטב מה חשוב, בכל רגע, בכל דקה.
אני מודיעה למי שחושבים שאם יאיימו עליי ועל ילדיי אבוא לאישי, שכל חייו משרת את המדינה ואת הציבור, ואפעל לשנות החלטה שיחשוב שנכון לקבל – תשכחו מזה!
למי שמנסה להניע אותי ללחוץ, להשפיע, שלא אתן או כן אתן – אתם טועים, ובגדול. לא יקרה. לא רק משום שאתם מסיתים ומאיימים עליו, עליי או על הבנות שלו. אלא מפני שאסור בתכלית האיסור שאיומים מפורשים והסתה פרועה ישפיעו על קבלת החלטות של נבחרי ציבור. לא במקרה של גדעון סער, ולא בשום מקרה אחר.
