לקראת יום הכיפורים יהודים שומרי מצוות, שומרי מסורת ואפילו חילונים גמורים מבקשים סליחה ומחילה על שורה ארוכה ומפורטת של חטאים מכל הסוגים ומכל דרגות החומרה, וגם על כאלה שנעשו בלא יודעין. לעומתם יש מי שדורשים מהימין, גם בימים הנוראים, להכות על חטאים שלא חטא. ממש כמו ב־1995, לאחר שיגאל עמיר רצח את ראש הממשלה יצחק רבין.
הפרשן החרדי מזהיר: "אם יעבור חוק כזה - תיפתח פה מלחמה חדשה"
דאגה בקהילה היהודית בעקבות דבריו של נשיא צרפת
כי בעיני הציבור שהחרים את הטקס הממלכתי לזכר אסון שמחת תורה, רק משום שהממשלה הנבחרת היחידה של המדינה היהודית ארגנה אותו, המצווה התרי"ד היא להעביר ממשלת ימין מן הארץ. למען המצווה הזו הוא יהיה מוכן להתחייב ללבוש שטריימל ולקיים את יתר תרי"ג המצוות ואפילו להתפלל בהפרדה בכיכר דיזנגוף ביום הכיפורים.
עד שזה יקרה, ראוי להתעשת ולהזים אי אלו קטעים מילקוט הכזבים המודרני של השמאל הישראלי. במאמר שפרסם ב"הארץ" בערב ראש השנה עשה האלוף (במיל') רן גורן מעשה בלעם. בא לקלל ונמצא מברך.
מאמרו נועד להצדיק את האיום בסרבנות, אבל בדרך הוא הכיר בכך שהמחאה הייתה מרכיב מרכזי בעידודו של יחיא סנוואר לצאת למתקפת שמיני עצרת. גורן, כמובן, גלגל את האשמה על הממשלה ותלה אותה ברפורמה המשפטית, שלטענתו הייתה מתקפה על יסודות המשטר, שהצדיקה את ה"מרד העממי", המאורגן והממומן כדבעי, שנועד לאלץ את הרוב לוותר על הרפורמה.
גורן מודה מפורשות במאמר כי "מחאת 2023 אכן שיקפה קרע עמוק בחברה הישראלית שניתן לפרשו כחולשה לאומית". אבל גורן, כאמור, מנסה להפוך את היוצרות ולהאשים את הממשלה: "האחריות למצב המדינה רובצת על הממשלה והעומד בראשה.
משראו את הנזק שניסיונות ההפיכה המשטרית מחוללים, על אחת כמה וכמה לאחר ששמעו את אזהרות שר הביטחון יואב גלנט ושל בכירים אחרים במערכת הביטחון, היה עליהם למשוך את ידם ממנה מיד ובאופן מלא".
כלומר, הלוגיקה של גורן היא שהיות שהמיעוט המתנגד לרפורמה איים בסרבנות מזיקה ומסוכנת, אפילו לדעת אנשי הביטחון – הרי האשם הבלעדי לשידור החולשה הלאומית שפיתתה את סינוואר לתקוף, מוטל על כתפי הממשלה, שהתעקשה לא לתת למאיימים בסרבנות את מבוקשם.
יתרה מזו, חבריו של גורן חוזרים ומזכירים כי ביום ההצבעה בכנסת סירב נתניהו להיפגש עם אנשי הצבא, שבאו להעמידו על חומרת הסכנה הביטחונית האורבת למדינה אם הרפורמה תעבור. מאז ועד היום מטשטשת התקשורת את מטרת הפגישה שלא התקיימה. שהרי הפגישה באה להציג את חומרת הסרבנות, לא כדי לטכס עצה כיצד לפרק את האיום הבלתי חוקי בעליל של מארגני עצומות הסרבנות.
מטרת הפגישה הייתה לאלץ את הממשלה להיכנע לאיומים של אלה שבידם הפקידה את היכולות והכלים להגן עליה מפני איומים חיצוניים. הסירוב לקיים את הפגישה בנסיבות אלה היה הצעד הנכון, ששירת גם את מבקשיה ומנע מהם להצטייר בגלוי כדוברי המורדים.
אבל לפי הנוסח המוקפד והמעורפל של האזכורים בתקשורת ובפי האופוזיציה בדבר הפגישה שלא הייתה, ברורה ושקופה המזימה: ליצור ברמיזה רושם כאילו מטרת הפגישה שנתניהו סירב לקיים הייתה לפרוש בפניו ובפני חבריו פרטי איומים של חמאס, ובכך למסמס את טענתו של נתניהו כי לא עודכן בזמן.
הטכניקה ידועה ומוכרת: מצג מרומז (innuendo) המצייר תמונה כוזבת המקבעת בתודעה הציבורית רושם כי לראשי הצבא הייתה אזהרה ספציפית, ונתניהו אטם אוזניו. כל זאת במטרה לייחס לו "רשלנות תורמת" בעיני הציבור הגדול שמשוכנע כי לוּ עודכן נתניהו בליל 6 באוקטובר, היה דואג לכוננות הנדרשת שהייתה מרתיעה את האויב, או למצער הופכת את האירוע לבר סיכול באיבו.
אבל סיפור האזהרה שלא הייתה הוא עוד השקר הקטן. השקר הגדול היה ניפוח המהלך של יריב לוין להצלת הדמוקרטיה מהמהפכה של אהרן ברק, והצגתו כפעולה למיגור הדמוקרטיה, כאשר בפועל הוא היה ניסיון נואש להצלתה.
מארגני התרמית האורווליאנית הגדולה הניחו, בצדק, שהציבור יאמץ ללא התעמקות את עמדתם של מי שערוצי הטלוויזיה הציגו מהדורה אחר מהדורה כעמודי התווך של המשק, מובילי ההייטק והטובים לטיס, כי מדובר בהפיכה שבאה לחסל את עצמאות מערכת המשפט והפקדתה בידי הפוליטיקאים.
כאשר האמת היא שמדובר ברפורמה דמוקרטית ברוכה, שבאה להציל את מערכת המשפט מפני המהפכה המתגלגלת של אהרן ברק, המפקיעה את השלטון מידי נבחרי הציבור ומעבירה אותו לידי קבוצה שמעולם לא עמדה לבחירת הציבור, שחבריה מונו שנים על גבי שנים בשיטת חבר מביא חבר.
נייר לקמוס
ההפיכה המשפטית שחולל ברק היא זו שיצרה דחיפות לצמצם במקצת את ההטיה המובנית שמאלה בוועדה למינוי שופטים ובבית המשפט העליון. כי מהפכת ברק הפכה את השקפת עולמו האידיאולוגית־פוליטית של השופט לרלוונטית ולמשמעותית, להבדיל מזו של הרופא או הטכנאי.
זאת בעקבות קביעת ברק שעותרים פטורים מהוכחת עניין אישי בעתירה כדי לקנות זכות עמידה, והקביעה ש"הכל שפיט", שפתחו את שערי בג"ץ לנושאים ציבוריים־ערכיים, שבהם השקפת עולמם של השופטים מעצבת במידה מכרעת את פסיקתם.
על סכנותיה אלה של הפיכת ברק התריעו בזמן אמת יו"רי הכנסת דן תיכון וראובן ריבלין, יו"ר לשכת עורכי הדין דרור חטר־ישי, ומעל כולם שר המשפטים בממשלת אולמרט פרופ' דניאל פרידמן.
יו"ר שינוי טומי לפיד שם דגש על החומרה שבהאצלת הכוח ליועץ המשפטי לחרוץ גורלם של נבחרים, וגם גדעון סער ואיילת שקד פעלו רבות לצמצום מגמת ההשתלטות של הפקידות המשפטית בחסות בית המשפט על המערכת ולצמצום החד־ממדיות של בית המשפט העליון, כך שיוכל לשקף יותר את פני החברה הישראלית ואת מגוון השקפות העולם שבקרבה.
שקר נוסף הוא ההתמקדות של השמאל בהצגת הרפורמה כקו פרשת המים המסמל את היווצרות השסע העמוק בחברה הישראלית. שקר זה משקף את הזלזול של הקפלניסטים באינטליגנציה ובעיקר בזיכרון של הציבור.
האם לפני 4 בינואר 2023 - היום שבו הציג שר המשפטים לוין את הרפורמה המשפטית בכנסת כדי לגבש בהליך סדור נוסח מוסכם לתיקון העיוותים הקיצוניים בהפרדת הרשויות שחולל אהרן ברק – שרתה ההרמוניה במקומותינו?
הפסקה החשובה ביותר במדריך איך לחשוף את השקר הקפלניסטי, בכל הנוגע למניעי התנגדותם לראש הממשלה, מזכירה את הסיפור הידוע על אודות נפוליאון, אשר לאחר כיבוש כפר כלשהו זימן אליו את ראשיו לברר מדוע לא קוּדם בצלצולי פעמונים, כמקובל, עם כניסתו לכפר. זקני הכפר התייצבו בפניו בחיל וברעדה, והזקן שבהם הוציא את הדף ובו רשימת 14 הסיבות למחדל: הסיבה הראשונה, אמר, היא שאין לנו פעמונים... כאן הפסיקו מיד נפוליאון ואמר: אם כך, כל יתר הסיבות אינן חשובות.
נייר הלקמוס החושף את השקר הקפלניסטי ללא כחל וסרק הוא הדרישה להקדמת הבחירות. לאחר שהקפלניסט הנלהב משמיע ק"ן טעמים מדוע מחדל מטלטל כמו הפוגרום בשמחת תורה מחייב את הכנסת הנוכחית, הרחוקה עדיין מתום כהונתה כחוק, לפזר את עצמה וללכת לבחירות, השאלה שתוציא את הקפלניסט משיווי משקלו היא: ואם בבחירות ייבחר נתניהו, האם תקבל את הבחירה ותניח לו לנהל את המדינה בשקט? לאחר ההלם הראשוני הוא ימלמל: אין שום סיכוי שהוא ייבחר.
אבל כמו בחקירה נגדית מוצלחת, זה הרגע המיוחל שבו הנחקר קורס ומודה באשמה: אין מדובר בהתנהלות זו או אחרת, בכתבי האישום, במחדל כלשהו. מדובר באיבה שתולדתה אינה בסיבה זו או אחרת, אלא במשהו עמוק ובסיסי שכבר מזמן אינו כפוף להסבר זו או אחר.
שנאת נתניהו בקפלן לא נולדה מסיבה מסוימת. שנאת נתניהו היא האקסיומה שיצרה את קפלן, היא הכוח המכונן, האם הקדומה המחברת את הברית החדשה הכוללת את נשים בשחור, קריים מיניסטר, אחים לנשק, הקרן החדשה, ושסיפחה אליה, לדאבון הלב, את מטה החטופים שלא בטובתו. אם הקפלניסטים רוצים בחירות, כל מה שעליהם לעשות הוא להחתים את אנשיהם על עצומה כי יכבדו את תוצאותיהן.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]