לא ככה חשבנו שיחיא סינוואר, הטרוריסט מנהיג החמאס, ימצא את מותו. לכולם היה ברור שיבוא היום שבו סינוואר, שידע לנצל את "מוסריות היתר" של העם היהודי, כמו גם את המחדלים הקשים, על מנת להנחיל לנו את התבוסה ואת היום הקשה בתולדות הציונות ומאז השואה, לא יגיע לגיל הזהב.
אך רבים מהפרטים טרם ברורים. למה הוא בכלל נשאר ברפיח למרות שידע שצה"ל עשוי להתחיל שם את הפעולה הקרקעית, ואיך קרה מצב שבו היו עמו רק שני מחבלים אחרים והוא הסתובב בין הבתים כמו אחרון המחבלים בשרשרת החמאס. לאחר שנה שלמה שבה היינו סבורים שהוא מוקף בלפחות כמה עשרות מחבלים וחטופים, ושברוב הזמן הוא שוהה במנהרות הטרור.
עמית סגל חיכה לחיסול סינוואר כדי "לעשות אצבע משולשת" לכל יושבי האולפנים | פרשנות
יחד עם כל השאלות האלה, שאלה אחת העסיקה אותי אמש במיוחד - מה עבר בראשו של סינוואר, כשהבין שהוא נמצא ברגעיו האחרונים, וכיסה את פניו, לתפיסתי, בניסיון למנוע מהכוחות בשטח להבין שמדובר בו, ולתפוס אותו בחיים.
האסון והאבל של עם ישראל הוא יומו הגדול של הטרוריסט. סינוואר מבחינתו, מת כסמל המאבק בישראל ובציונות. הוא הצליח להשפיל את ישראל, להביא עליה את האסון הכבד שכמעט אף אחד מאיתנו לא חשב שבכלל אפשרי. למרות גדלות הרוח, גילויי הגבורה והנתינה שראינו כאן במהלך השנה האחרונה, הוא גם הצליח לשנות את התודעה של רבים ולקרוע במידה מה את החברה הישראלית.
עם זאת, סינוואר הבין את הטעות הגדולה שעשה מבחינתו. רבים מאויבי ישראל במהלך עשרות השנים האחרונות, נלחמו נגדה ועשו הכל בשביל להביא לעוד רצח של יהודים, אך ספק כמה מהם באמת האמינו כי בידם להביא להשמדת מדינת ישראל ומחיקתה מהמפה. סינוואר האמין, וגם פעל לשם כך.
כ"פרוקסי" ישיר של טרוריסט אחר, המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, סינוואר לא פעל רק במטרה לרצוח כמה שיותר יהודים, מטרתו הסופית הייתה להביא לסופה של המדינה. על אף הפרנויה שאפיינה אותו בכל מה שקשור לתקשורת עם גורמים מחוץ לסביבתו הקרובה, סינוואר היה נאמן במיוחד לאיראנים, משום שהבין את האינטרס שבו מחזיק ארגון הטרור חמאס בתקשורת רציפה עם משמרות המהפכה, זאת לשם התחמשות ואימונים.
לא ברור מדוע סינוואר הרס את תוכניתו הגדולה של חמינאי - מהלך גדול ומשולב ביום פקודה, שבתוך כל ההפתעה וההלם שהיה שורר כאן, היה יכול להביא מעשית, להשמדתה של ישראל. תכנית כזאת הייתה ריאלית לביצוע, בעיקר בשל חוסר המוכנות של ישראל, וההימנעות שלה לאורך השנים מטיפול אמיתי באיומים הגדולים ביותר עליה. כל מה שציר הרשע היה צריך על מנת להוציא את חלומו הגדול של חמינאי לפועל הוא זמן היערכות נוסף. אף אחד בישראל פשוט לא היה מונע זאת, כל עוד ה"שקט נשמר".
יש כאלה שסבורים כי סינוואר לא גבר על יצרו לרצוח יהודים, ולמרות שעל הפרק עמדה תכנית גדולה בהרבה, לא הצליח להתאפק, וברגע שזיהה את האפשרות לטבוח ביהודים באופן שכזה, פשוט עשה זאת. יש טענה אחרת, לפיה הוא היה משוכנע כי ה"אפקט" של הטבח יהיה כל כך גדול, שלאיראן, חיזבאללה ושאר ה"פרוקסי" פשוט לא תהיה ברירה אלא להיכנס למערכה באופן מלא. אגב, כדאי גם לשים לב למצרים, שבמקרה כזה כך אני סבור, הייתה זונחת את הסכם השלום ולא מרשה לעצמה לפספס את ההזדמנות לטבוח ביהודים, ולהביא לסופה של המדינה היהודית במזרח התיכון.
בכל מקרה, ברגעיו האחרונים, סינוואר היה שבור לב. הוא הבין כי בהחלטה אחת הפך את עצמו לסמל הגדול ביותר של הטרור העזתי, אך גם במו ידיו - הרס את האפשרות להשמדתה של המדינה היהודית, שהייתה ריאלית וקרובה מתמיד.
ראשי הממשלה ואלו שעמדו בראש מערכת הביטחון במהלך עשרות השנים האחרונות, הפקירו את ביטחון ישראל לשם שקט דמיוני. "העשור השקט ביותר של המדינה", סיפר לנו בהתנשאות ראש הממשלה נתניהו. זאת, לצד בכירי מערכת הביטחון שהפעילו את כובד משקלם על מנת לשמור על ה"שקט", הכיסא וכמובן על הסיכוי להתמנות בעתיד ל"עמית מכון מחקר" כזה או אחר.
בנוסף למלחמה בלבנון, ישראל צריכה לעשות את הכל בשביל לבצע שני מהלכים קריטיים, שללא אחד מהם, לא באמת נוכל להגיד שישראל בדרך לעתיד טוב יותר - החזרת החטופים, גם במחיר של סיום המלחמה בעזה, חיסולו של עלי חמינאי, השמדת מתקני הגרעין באיראן ותחילתו של מהלך שיביא לבסוף לסיום המשטר של המהפכה האסלאמית. לפי הסדר הזה.