האירועים האלימים ליד גדר ההפרדה ברצועת עזה בשלושת ימי שישי האחרונים, שממדיהם עלולים להתרחב ולשמש תקדים ודפוס פעולה פוטנציאליים גם בחזיתות אחרות, מחייבים בדיקה של כל זוויות הפעולה של אויבינו, וכן של דרכי התגובה של ישראל, כולל נקיטת פעולות יזומות. ידידי המומחה למזרח התיכון, ד"ר מרטין שרמן, כתב בסוף השבוע שעבר בטורו באינטרנט שהאירועים הנ"ל מציינים את התמוטטותה הסופית של תפיסת "שטחים תמורת שלום" המבוססת, כביכול, על החלטה 242 שמועצת הביטחון של האו"ם קיבלה אחרי מלחמת ששת הימים.
אך בעצם רק מוכי סנוורים עוד רואים במשוואה הנ"ל, ובפרט אחרי כישלון ההתנתקות מעזה, דרך אפשרית להסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים, כך שאירועי הדמים של השבועיים האחרונים מדגישים ביתר שאת את המובן מאליו. הסיסמאות שנישאו בידי הפורעים לא יכלו להותיר ספק בידי איש שכוונתן איננה למחות נגד "המצור" או "הכיבוש", אלא לשקף את המטרה של חיסולה של מדינת ישראל ושחיטת היהודים בארץ ישראל, כפי שהצהיר יחיא סינוואר, ראש חמאס: "מצעד השיבה לא יסתיים עד שיוחזרו כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לבתיהם הקודמים בתוך מדינת ישראל, והגבול הזמני (בין עזה למדינת ישראל) ייעלם" - או במילים אחרות, כל פלסטין תהיה שלנו ומדינת ישראל תחוסל (הוא גם הוסיף שיאכל אז את הכבדים של היהודים).
כשגולדה מאיר נשאלה בזמנו מדוע ישראל אינה מתגברת את מאמצי ההסברה שלה, היא השיבה בהשתאות שזה איננו נחוץ, "כי הרי הכל יודעים שאנחנו צודקים" (היא עצמה דווקא הייתה מסבירנית מעולה), אך מתברר שלא "כל העולם" חושב ככה - וגם אם חושב, מעדיף להכחיש זאת. עם זאת, דומה לפעמים שהמנטליות הזו, כלומר הביטחון שהעולם מבין אותנו ומסכים איתנו, עדיין תקפה במידה מסוימת הן בממשלה והן בצה"ל, חרף השיפורים שמאפיינים את פעילות דובר צה"ל. כך שכל עוד אפילו בין ידידינו בעולם, שלא לדבר על משמיצינו הקבועים, יש מי שסבורים שבנעשה בעזה מדובר במחאה עממית לגיטימית וכי תגובותיה של ישראל הן "בלתי מידתיות", משהו בסיסי עדיין חסר בעמדות ובטיעונים ההסברתיים והדיפלומטיים שאנחנו מנסים לקדם.
על פי כללי המשפט הבינלאומי, השימוש או אף האיום בכוח נגד השלמות הטריטוריאלית והריבונות של מדינה אחרת הוא בלתי חוקי בעליל, וזה בדיוק מה שראשי חמאס עושים: איום ושימוש בכוח, עם איום על קיומה של מדינת ישראל. אין המדובר במצעד אזרחי או בהפגנה לגיטימית, אלא במבצע תוקפני מתוכנן, מאורגן ומבוצע על ידי הגוף הפוליטי השולט בעזה, כלומר אקט מובהק של מלחמה שכל המעורבים בו, המנהיגים בעורף כמו הפעילים בשטח, כפי שהמשפט הבינלאומי קובע בבירור, נושאים באחריות ובאשמה מלאה למעשיהם. "המפגינים" בעזה אינם, אפוא, "אזרחים", אלא על פי אמנות האג מ־1907 ואמנת ז'נבה מ־1949, לוחמים על פי כל דין. המשפט הבינלאומי המלחמתי גם מציין שמבחינה זאת אין יחס מועדף למי שאינם לובשי מדים לעומת חיילים מהשורה. אדרבה: אלה הראשונים אינם זכאים לאותן הגנות המוענקות לחיילים מהשורה על פי האמנות הבינלאומיות הנ"ל ועל ידי אמנות נוספות, שכן לוחם שאיננו לובש מדים ואיננו עונד סמלים או תגים ברורים של שייכות למסגרת צבאית ממוסדת, נחשב בעיני המשפט הבינלאומי ללוחם בלתי חוקי שהיחס אליו יהיה כמו אל פושע פלילי או טרוריסט.
ההוגה הצבאי־אסטרטגי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בזמנו ש"המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות", ומה שקורה עכשיו בעזה הוא המשך המלחמה בדרכים אחרות.
הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית