עד לגמר גביע העולם התפעלתי מרעיון ה־VAR. הגמר שינה את דעתי. כל מי שעסק בשיפוט ספורט למד שהחוק החשוב ביותר הוא חוק לא כתוב. חוק ההיגיון, או אם תרצו - חוק השכל הישר. סעיפי חוקת השיפוט מעולם לא כיסו ולעולם לא יכסו את מגוון המצבים הנוצרים במשחק. להמחשה: הכשלה ברחבת ה־16 דינה על פי החוק היבש בעיטת עונשין מ־11 מטרים, אבל שופט חכם לא יגזור גזירה שווה בין הכשלת חלוץ המסתער אל השער לבין הכשלת שחקן המכדרר כשגבו לשער בדרכו אל מחוץ לרחבה. הוא הדין לגבי שחקן שידו נגעה במקרה בכדור תוך תנועה.
להבנתי, השופט הארגנטינאי בגמר המונדיאל ראה בזמן אמת את האירוע שייתכן כי הכריע את גורל המשחק והגביע. הוא שם לב שהשחקן הקרואטי לא ראה את הכדור, כי שחקן צרפתי הסתיר לו, ולכן התעלם מהאירוע. כשנקרא אל הערכאה החדשה, אל הוד מעלתה מצלמת ה־VAR, לא עזרו לו ההתפתלויות וההתבוננות החוזרת ונשנית בסיטואציה. החוק היבש לא הותיר לו ברירה. היד אכן שיחקה בכדור. בחוסר רצון מופגן הוא נאלץ לסגת מפסיקתו במגרש ולהצביע על הנקודה הלבנה.
בענפי ספורט אחרים השכילו להגביל את השימוש במצלמה לבדיקה עובדתית. בעיקר מעבר קו ונגיעה אחרונה. בכדורסל האמריקאי הבינו את הסכנה בשימוש במצלמה בענייני שיקול דעת, והלכו עם זה עד הסוף. בשתי הדקות האחרונות מותר לעצור ולבדוק אך ורק מי נגע בכדור אחרון. רק את זה. כך שאם יתברר שהשופטים טעו פעמיים - פעם אחת כשהעניקו את הכדור לקבוצה ששחקנה הוציא את הכדור החוצה, ופעם שנייה כשלא הבחינו בעבירה שעשה שחקן הקבוצה שהייתה צריכה לזכות בכדור - מי שתזכה בכדור לאחר בחינת הסיטואציה במצלמה תהיה הקבוצה שביצעה את העבירה.
לא צודק נקודתית, אבל נכון מערכתית. אחרת היו עולים על מדרון חלקלק שסופו כדורסל בלי קהל, כי איש לא היה בא לראות משחקים שבהם רוב הזמן השחקנים עומדים על הקו וזורקים זריקות עונשין. למצלמות אין שיקול דעת, ועבירות כאלה או אחרות מתבצעות כל העת תוך העלמת עין מצד השופטים.
מכאן במעבר חד לנמשל: כשרשויות המשפט והחקירה בודקות כמו ב־VAR חומר פוליטי מובהק בכלים סכמתיים ולא הולמים, ההיגיון והשכל הישר נפגעים.
חשוב להבהיר מיד: אי אפשר להפריז בחשיבותו של המאבק בשחיתות השלטונית. ריקבון בצמרת יכול לפרק חברה. שליח ציבור שסרח ומעל באמון הציבור חייב לתת את הדין. בשל הפרופיל הגבוה של עבירות מהסוג הזה, מתנקזים ליחידות החוקרות המעולים שבחוקרים. אלא שאת עבודתם החשובה מכתים מספר מצומצם של חוקרים החותרים להרשעה בכל מחיר, מגובים על ידי עיתונאים רודפי כותרות וסנסציות.
התוצאה של שיתוף פעולה בין חוקרים משולהבים מדי ותקשורת לא אחראית, היא שהציבור מאבד לאט אבל בטוח את הפרופורציות ואת יכולת ההבחנה בין פעילות עבריינית לפעילות לגיטימית. או אז מתקבעת גזירה שווה בין נטילת שלמונים תמורת העדפה זו או אחרת לבין עניינים גבוליים, אך כמעט בלתי נמנעים, הנובעים מהאופי המורכב והמסורבל לעתים של ההליכים הדמוקרטיים וחוסר השלמות, בלשון המעטה, של חוקי הבחירות, בייחוד בכל הנוגע למימונן.
חוסר היכולת להבחין בין פעילות לגיטימית של תן וקח במישור הציבורי הפוליטי לבין שוחד, מרמה והפרת אמונים, צריך להדאיג לא רק את כל מי ששם נפשו בכפו וצולל למדמנה הפוליטית, אלא את הציבור כולו. משום שטשטוש הגבולות הזה אינו מעצים את המאבק בשחיתות. להפך, הוא מחליש אותו.
כולנו אשמים
אחרי מלחמת יום כיפור התבטא הנשיא פרופ' אפרים קציר: "כולנו אשמים". האמירה הייתה תמימה, ובדיעבד לגיטימית לגמרי, אבל בזמנו שמה את הנשיא ללעג ולקלס. זאת משום שבציבור היא נתפסה כניסיון לגונן על האשמים במחדל היוהרה והשאננות. שהרי אם כולם אשמים, אף אחד לא אשם. לענייננו, אם לא מבחינים בין ראש עיר שמקבל מעטפות שלמונים שמנמנות תמורת שירותים אלה או אחרים לבין ראש עיר שהבטיח תפקיד מתאים בעירייה לפעיל מרכזי במפלגתו או במפלגה שהוא מחזר אחריה לקואליציה, עושים שירות דוב למאבק נגד השחיתות.
דמוניזציה גורפת המטשטשת בין קלה לחמורה מולידה סלחנות גורפת, שבסופו של דבר תטשטש בין קלה לחמורה. גישה הגורסת כי מלוא כל הארץ פשיעה, שמה את העבריינים הכבדים ואת אלו שפעלו במסגרת הלגיטימיות בתוך עננת המושחתים הגדולה. כשכולם מושחתים באותה מידה, נוצר עיוות במערכת הצדק ובמדרג הנורמטיבי של הציבור.
הפעפוע הזוחל של מערכת אכיפת החוק אל נבכי הסחר־מכר הפוליטי הלגיטימי מאיים על שתי המערכות. הרי כל הפוליטיקה, בייחוד במדינה כמו ישראל המקיימת בחירות יחסיות המחייבות הקמת קואליציות, בנויה על עסקאות: אתה תתמוך במה שחשוב לי, ואני אתמוך במה שחשוב לך. דבקות דוקטרינרית בהגדרות הפורמליות של עבירת השוחד עלולה להוביל עם הזמן למחוזות הזויים, אפילו יותר מכפי שקורה בימים אלה.
הרי לא צריך להתאמץ להגדיר כל הסכם קואליציוני כמערכת הרמונית של עבירות שוחד שלובות אלה באלה. אין פוליטיקה בלי תן וקח, ואין תן וקח שלא ניתן די בנקל להגדירו כשוחד הדדי, וזה עוד לפני שנגענו במערכת הבעייתית ביותר: מערכת המימון של החיים הפוליטיים. ומדובר אך ורק במימון חוקי כדין. לא בטוח שכדת.
חוקי מימון הבחירות שולחים את הפוליטיקאים לפשוט את ידם ולקבץ תרומות. גם פוליטיקאים המקפידים על קלה כחמורה בכל הנוגע לניקיון כפיהם מוצאים עצמם במצוות המחוקק מקוששים תרומות בקרב בעלי האמצעים כדי לממן את מערכות הבחירות הפנימיות שלהם. אין להם ברירה. תרומות מגיעות מבעלי אינטרסים, לא מאידיאליסטים.
למעט בני משפחה וחברים קרובים, מעטים תורמים למועמדים רק מהזדהות אידיאולוגית או אישית עמוקה. תורמים רבים יותר שולחים את לחמם על פני המים. למצער, הם מצפים לדלת פתוחה בעת הצורך. זה עוד בסדר, פחות או יותר. אבל במקרים רבים התורמים מצפים לשינויי חקיקה ולתמיכת מקבלי התרומות באינטרסים כלכליים שונים ומשונים. אפשר לזהות מגמה זו בבירור דרך אלו שמגדרים את הסיכונים שלהם ותורמים למועמדים משתי המפלגות.
מה שדרוש כדי לעצור את הסחף, בנוסף לשינוי חוקי מימון הבחירות, הוא קודם כל התמחות במערכות אכיפת החוק. כמו שיש התמחות בעניינים כלכליים, נחוצה התמחות גם בתחומים הציבוריים. המשטר הדמוקרטי בישראל זקוק למערכת שיפוט ייחודית ועתירת ניסיון המודעת לדקויות ומסוגלת לייצר הבחנות ובעיקר להפריד בין עבריינים לבין מי שמנסים לשרוד בג'ונגל הפוליטי כחוק. מערכת שתדע להבדיל בין תן וקח פוליטי לשוחד, בין פליליות לטיפשות, בין עבריינות לאזוטריקה.
מערכת כזו הייתה פוטרת את מעשה הקונדס של הצבעתו הטקסית של ח"כ יחיאל חזן במקום ענבל גבריאלי שיצאה לשירותים בנזיפה לכל היותר, במקום לשלוח אותו לארבעה חודשי מאסר על תנאי, כפי שעשה בית המשפט שצפה בשידור ה־VAR של ההצבעה ולא הצליח להבין את הסיטואציה ולהתגבר על שטיפת המוח התקשורתית, שהתלבשה על התבטאות לא מוצלחת של הקורבן וחגגה על האירוע כאילו מדובר בחבר כנסת ששדד את בנק ישראל.