ביום שישי שעבר קיבל צה"ל מתנה מצעירי עזה: תרגולת למה שעלול להתרחש יום אחד בגדר. מתפרעים התקרבו לגבול עם מטען חומר נפץ, פוצצו אותו ופערו חור שאפשר להם להיכנס פנימה. הם התקרבו לכדי מגע עם החיילים, אבל מאחר שאלה היו חמושים היטב נפתחה עליהם אש. בתוך שניות נותרו בשטח ארבע גופות. מי שלא נורה, נס חזרה לשטח הרצועה.
תארו לכם שהמתפרעים הללו אינם צעירים כועסים שנפגשו לראשונה ליד הגדר, כמו אוהדים שמתראים לראשונה באצטדיון כדורגל. תארו לכם שהם כוח קומנדו של חמאס. ותארו לכם שהם התאמנו בחשאי שבועות ארוכים על מודל דומה, והצליחו לשכללו. הם ניגשים לגדר, מפוצצים מטען אחד לצורכי הסחה, וכאשר תשומת לבם של החיילים מוסטת אליו, הם מפוצצים מטען שני שפוער פרצה גדולה. הם אינם חשופי ידיים כמו אחיהם ביום שישי שעבר, אלא מסתירים בבגדיהם רובי סער ורימוני יד.
כאן יש באפשרותם לבחור בין שני תסריטים. הראשון הוא קרב יריות עם החיילים. בקרב כזה, ייתכן שיפגעו בחיילים, אולי אף יחטפו. האפשרות השנייה היא להמשיך בחסות האש לאחד היישובים מזרחה מהגדר, ולתפוס בני ערובה. ויש אפשרות שלישית: הפרצה שתיפער בגדר תהיה כה גדולה והפגיעה בחיילים תהיה חזקה מספיק כך שיתאפשר להמוני מפגינים לחצות את הגבול בתוך דקות ולהישאר בשטח ישראל. כל התסריטים האלה מציאותיים מאוד, והם מתחברים למסקנה מדאיגה. אם חשבנו שהמצב בגבול הרצועה בכי רע, יש עוד לאן להידרדר.
אינסטינקט של אמא
בשורה התחתונה, אם לשלושה ילדים מבאר שבע דחתה עבור שרינו את ההחלטה הקשה שהם מתפללים יום ולילה לא לקבל. לו הייתה מירי תמנו מתעוררת כמה שניות אחרי המועד ולא נחפזת עם ילדיה למרחב המוגן, היינו שרויים עכשיו עמוק בתוך מלחמה. מאות אלפים במקלטים, ערים שלמות הנתונות לחסדי כיפת ברזל, מכה אנושה לכלכלת הדרום, הצהרות לוחמניות משני הצדדים, וכל זה כדי לבוא לציבור בתום כמה ימים או שבועות עם הישגים מוגבלים מאוד.
הטיל שנורה מעזה הוא מעשה נפשע. מי ששיגר אותו רצה לגרור את שני הצדדים, ובעיקר את עזה, למעגל קטל. בעקבות זאת התחדשו בצד הישראלי הקריאות להנחית על חמאס מכת מחץ. צה"ל אכן מסוגל לחסל את שלטון חמאס בתוך כמה שבועות. לפלוש לרצועה, לכבוש את מוצבי הארגון, להרוג אלפים מאנשיו ולקחת את רסן השלטון. אבל המחיר יהיה חייהם של מאות חיילים. ישראל של 2018 היא מדינה מקוטבת ועצבנית וחסרת סובלנות, בעיקר כלפי עצמה. הרפתקה מדממת מן הסוג הזה עלולה לערער מאוד את החברה הישראלית ואת היחסים בינה לבין השלטון.
לא לחינם עשה צה"ל מאמץ, עד שנורה הטיל אור ליום רביעי, לא להיגרר למדרון זה. אם האופציה היא חזרה לקיץ 2014, את המהומות לאורך הגדר מדינת ישראל יכולה להכיל. גם מאמצי התיווך עדיין נמשכים, ואף שהם מאותגרים בידי כל הצדדים הם טרם מוצו. וקשה להתעלם מן המצב הפנימי ברצועה. מי שמכיר אותו יודע שמלחמה נוספת עלולה לקרוע את חוטי השפיות האחרונים שעוד נותרו שם. להפוך את עזה לאפגניסטן.
עזה כמוות
מבין שלל התהליכים שעוברים על אוכלוסיית הרצועה, אחד המדאיגים במיוחד הוא צמיחתה של מפלצת רחוב. נחילי אדם שעושים מה שהם רוצים, בלי משמעת של אף ריבון. לא חמאס, לא זקני משפחה ואף לא צבא אויב. זה תהליך שקשה להבחין בו, אלא אם נצרף יחד ולאורך זמן פיסות מידע רבות או תובנות. אחת מהן היא העובדה הפשוטה שאלפים מוכנים לצאת להתנגשויות דמים עם צה"ל, בידיעה שלא יחזרו. משאלת מוות כזו אינה תוצאה של פקודה מלמעלה. היא מתאפשרת הודות למנוע פנימי.
מהו המנוע הזה? אולי הד"ר עבד אל־האדי אל־עג'לה יודע להסביר. אל־עג'לה הוא פובליציסט פלסטיני, חוקר מדע המדינה, יליד שכונת שג'אעייה בעזה. את הדוקטורט עשה במילאנו, וכיום הוא גר בשוודיה. ישראלים יבוזו לו פעמיים: כי הוא ערבי שאומר מילים קשות, ומשום שהוא יורד שמעז להטיף מרחוק.
חבר מעזה שלח אלי בשבת פוסט שפרסם אל־עג'לה בעמוד הפייסבוק שלו על הצעיר הפלסטיני שיוצא לגדר. "רבים שואלים אותי", כתב אל־עג'לה, "מהיכן האומץ הבוער הזה של צעירי עזה? איך הם פוסעים למוות צוחקים לנוכח הכדורים? האם באמת הם הולכים למען פלסטין? כדי להסיר את הסגר? בגלל חמאס? כל מה שאני יכול לומר לכם הוא, שהם מחפשים את המוות. מוות באמת. הם מכירים את פלסטין ואת הבעיות שלה, ורוצים שיבה (כמעשה של שחרור), לכן עבורם המוות הוא הדבר המתאים לעשותו.
"חבר בעזה אמר לי: 'אנחנו חיים מקמצוץ של מוות', ואילו אחר אמר: 'אני פחדן. אלמלא הייתה לי ילדה, הייתי מזמן בגדר. אולי היה בא כדור ומסיים את חיי בעזה'. המוות נפוץ בין העזתים. חלק מהם אמיצים עד לדרגה כזו שהם הולכים ברגל אל המוות, ומחייכים למצלמה כשהם נפצעים וחושבים שהם סיימו את החיים האלה".
הוא ממשיך וכותב: "לא הותירו לעזה ולצעיריה דבר פרט למוות. אפשרויות החיים בה מצומצמות מאוד. כמו שאומר החבר עבד אל־סלאם אל־חאיכ, כי המוות בגדר הוא האפשרות הטובה למות, בעוד שישיבה בבתים היא האפשרות הרעה למות. אין אופציה לחיות בעזה".
לנו כישראלים קשה להזדהות עם רעיונות כאלה. לעולם נחשוד כי הצעירים שעליהם מדבר החוקר הפלסטיני חונכו על ברכיה של משאלת מוות. שהם שונאים, ולכן הם יוצאים להרוג. אבל העדויות שזורמות מעזה על חיי היומיום שם מטרידות. תארו לכם חיים שלמים בחושך. שכונות רבות בעלטה. משפחות שמקיימות סדר יום בארבע שעות חשמל ביממה. בתים שבהם מערכת הביוב איננה עובדת. שהמים בברזים מזוהמים בחיידקים.
תארו לכם בוקר שבו אין לאן לקום, כי אין עבודה. או אבות שלא מצליחים להביא הביתה כסף לקנות אוכל לילדים, או משפחות צעירות שאין להן אמצעי קיום. דמיינו חולים במצב קשה שמגיעים לאשפוז והרופא אומר: אני מתנצל, אזלו התרופות שיצילו אותך או יקלו את כאביך, ואין לי מהיכן להביאן. ככה כבר שנים.
טעיתם אם חשבתם כי אל־עג'לה קיבל רק מחיאות כפיים. גולש אחד, פלסטיני שחי במדריד, נזף בו. בעצם אתה אומר, הוא כתב לו, כי אלה שהולכים לגדר יצאו להתאבד. אם ככה, אתה מתכחש למעשי הגבורה שלהם.
הכותב הוא הפרשן