הסיפור שתקראו כאן הוא סיפור מרתיח ומקומם במיוחד, שהתרחש בהיכל הצדק הישראלי בגבעת רם. הסיפור מפגיש עצלנות יתירה של שופטי בית המשפט העליון יחד עם טיפול בכפפות משי במחבל מתועב שניסה לרצוח יהודי בדקירות סכין רק בשל היותו יהודי.
הסיפור מתחיל בתקופת גל הטרור הערבי לפני שלוש שנים. טארק דוויק, תושב בית חנינא בירושלים יצא לעבודה באתר בנייה בעיר רעננה. אלא שבאותו בוקר החליט לרצוח יהודי והחל להסתובב בעיר. טארק התקרב לתחנת אוטבוס, התנפל על יאיר בן עזרא ששהה באותו זמן בתחנה, שלף סכין והחל לדקור אותו מספר דקירות בצוואר ובפלג גופו העליון, תוך כדי שהוא צועק "אללה אכבר". חייו של בן עזרא ניצלו רק בזכות עוברי אורח שהצליחו לסייע לו להילחץ מהמחבל ואשר הביאו למעצרו.
דוויק הואשם והורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת ניסיון רצח. אשמתו של דוויק במעשה הייתה ברורה לחלוטין, מספר רב של עדים ראו את המתרחש, שהצטרפו אליהם ראיות נוספות אשר הצביעו בוודאות על כך שדוויק דקר בכוונת תחילה ממניע לאומני ועל מנת להרוג. דוויק עצמו טען לאורך כל הדרך טענות שונות ומשונות. מיד לאחר האירוע, הוא נחקר על ידי חוקרי שב"כ.
גרסאותיו השונות והמשונות של המחבל
בהכרעת הדין נכתב כי מסר בפני חוקרי השב"כ שתי גרסאות נוגדות:
"האחת – שלא ביצע פיגוע ולא דקר אף אחד, והמתנחלים הם שתקפו אותו, והוא הגן על עצמו. והשניה – שעשה מה שעשה כדי להגן על אדמתו, ושצריך להגן על מסגד אלאקצא".
יומיים לאחר מכן, נחקר על ידי חוקר שב"כ ומסר שלוש גרסאות נוגדות:
"האחת – שהוא לא עשה שום דבר, ולא דקר אף אחד.
השניה – שדקר יהודי, ועשה זאת למען אלאקצא.
והשלישית – שהיהודי דקר אותו ראשון, ולכן הוא דקר אותו בחזרה".
בהמשך חקירותיו נתן המחבל גרסאות יצירתיות נוספות לאירוע. במהלך המשפט, שנה לאחר התרחשות הפיגוע, החליט דוויק לזנוח את גרסאותיו הקודמות ונתן שתי גרסאות חדשות שסותרות אחת את השנייה:
"האחת – שהוא מכור לנייס גאי, חי בשביל לעשן. לא היה לו סם, ולא כסף לרכישת סם, והיה ב'קריז'. היתה לו סכין בכיסו, וחשב לשדוד באמצעות הסכין את בעל הקיוסק כדי לקנות סם.
השניה – שהמתלונן הסתכל על הנאשם בצורה מפחידה, והנאשם חשש שהמתלונן יכה אותו או יוציא נשק ויהרוג אותו, ולכן הוציא סכין ודקר את המתלונן".
כאמור, בית המשפט לא האמין לגרסאות המפוקפקות, המשתנות והמתפתחות של הנאשם, וקבע כי "הנאשם "מזגזג", באופן בלתי פוסק, בין גרסאות שונות וסותרות". השופטים החליטו להרשיע אותו בניסיון רצח. בטיעונים לעונש, התייחסה הפרקליטות לנזקים והנכויות הגופניים והנפשיים החמורים שנגרמו לקורבן הפיגוע. אולם עורכת דינו של המחבל, טענה את הטענה החצופה הבאה: "לצערנו הרבה אנשים מנצלים את מה שקרה כדי להתעשר על חשבון המדינה ועל חשבונו של הנאשם. אנחנו לא יכולים להתעלם שהיתה לו פגיעה, אבל אני מבקשת שלא נגזים בעניין הפיצויים. במיוחד שמדובר בפגיעה קלה ביותר". המחבל עצמו המשיך להצדיק את עצמו וסיים את דבריו באמירה כי "אני סומך שתתנו לי את העונש הכי קצר, כדי שאני אלמד".
השופטים לא התרשמו מנימוקי המחבל ועורכת דינו, והחליטו לגזור עליו 17 שנות מאסר כפי שמקובל במקרים דומים אחרים יחד עם תשלום פיצויים של 80,000 שקלים לנפגע העבירה.
הדיל המפוקפק שהציע בית המשפט העליון
המחבל לא השלים עם קביעת בית המשפט, והחליט לערער לבית המשפט העליון על הכרעת הדין וגם על גזר הדין. שוב חזר על הטענה התמוהה כי אין מדובר בניסיון רצח, כל שכן לא לאומני אלא בניסיון שוד בלבד. אתמול התקיים הדיון בערעור בפני המשנה לנשיאת העליון חנן מלצר, מני מזוז ויוסף אלרון.
מיד בפתיחת הדיון הבהירו שלושת השופטים שאין ידיים ורגליים לערעור על הכרעת הדין. השופטים תמהו כיצד יעלה על הדעת שניסיון שוד יתבצע לאור יום באמצע הרחוב, וכשהשודד דוקר בראש ובצוואר, ללא התנגדות מצד הנשדד, תוך כדי קריאות "אללה אכבר". השופט מזוז אמר כי הערעור "קלוש ובעייתי". השופט מלצר אמר כי הערעור "נראה מלאכותי" והשופט אלרון אמר כי "זה מאד מאוד בעייתי".
אלא שאז המשנה לנשיאה מלצר הגיש הצעה מפתה מאוד לסנגורו של המחבל. "אנו מציעים לאדוני להיות קשוב. הסיכוי לקעקע את הכרעת הדין עם הטענות של אדוני, הוא לא ברור וזו בלשון ההמעטה. אפשר לערער על גזר הדין, כי העונש שהושת על המערער, אולי אפשר לטעון כי זה ברף הגבוה, ואף גבוה מאוד".
בין השורות, לא קשה להבין מה שאומר השופט מלצר: 'תחסוך לנו עיסוק בערעור על הכרעת הדין, ותקבל צ'ופר בערעור על גזר הדין'. אם אתם סבורים שמדובר בקונספירציה מראשי הקודח, קראו נא את המשך דבריו של מלצר: "מה שאנו רומזים לאדוני, שמבלי להבטיח דבר, יחזור בו אדוני מהערעור על הכרעת הדין ויתמקד בערעור על גזר הדין. אדוני יתייעץ עם מרשו, ואני רואה שגם בני המשפחה כאן, ויתן לנו תשובה".
השופט אלרון הצטרף לדיל המאה של השופט מלצר, ושידל את הסנגור להיענות להצעה המפתה. "למרות שאדוני מכיר את הפסיקה, גם במקרים כאלה ניתנו השנה 17 שנות מאסר על נאשם, אף בנסיבות פחות חמורות משהיו כאן. אדוני יקשיב לדברי ראש ההרכב ויפנים אותם".
השופט מלצר הוציא את הצדדים להפסקה, כאשר מיד לאחריה, ודאי תופתעו לגלות כי סנגורו של דוויק החליט לחזור בו מהערעור על ההרשעה ולהתמקד בערעור על חומרת העונש: "נועצתי עם מרשי ועם בני משפחתו, אנו מקבלים את המלצת כבודכם וחוזרים בנו מן הערעור על הכרעת הדין. אנו נצמצם את הערעור על גזר הדין".
פסק הדין של העליון
הדיון המשיך להתנהל עוד מספר דקות על גזר הדין, סנגורו ביקש הקלה בעונש, בעוד הפרקליטה התעקשה כי אין כל סיבה להקל בעונשו לאור מדיניות הענישה הנוהגת. בסיום הדיון הודיע השופט מלצר כי השופטים ייצאו לגב האולם וישקלו לתת פסק דין במקום. ואכן, תוך זמן קצרצר, ניתן פסק דין של כמה שורות אשר סיים את הדיל.
"לאחר ששמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים לעניין גזר הדין ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, לרבות קבלת אחריות מצד המערער, גם אם באיחור, בגין מעשיו – החלטנו ולא בלי התלבטות – להעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת עליו על 16 שנות מאסר. יתר רכיבי גזר הדין – יישארו בעינם".
מדובר, אם אתנסח בעדינות רבה, בבדיחה עצובה. פסק דין שמקל עונש של מחבל בשנה שלמה, ללא הסבר. בואו נלמד יחדיו את פסק הדין, משפט אחר משפט. "בהתחשב במכלול נסיבות העניין" - לא ברור כלל מהן נסיבות העניין והשופטים אפילו לא טרחו להסביר, לא כך אמור להיראות פסק דין של הערכאה הגבוהה בישראל. "לרבות קבלת אחריות מצד המערער, גם אם באיחור, בגין מעשיו" – היכן המערער נטל אחריו על מעשיו? כמה דקות לפני מתן פסק הדין עוד טען סנגורו כי מדובר בניסיון שוד, האם משיכת הערעור על גזר הדין כדי לקבל הקלה בעונש היא קבלת אחריות?
צריך להבין את גודל השערוריה: בית המשפט המחוזי גזר על המחבל 17 שנות מאסר תוך שהוא קובע כי "הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו עד היום". המחבל הוסיף חטא על פשע והגיש ערעור סרק על הכרעת הדין. בעקבות לחץ השופטים המבהירים כי אין לערעור סיכוי של ממש, הוא הסכים למשוך את העתירה, דבר שמתפרש על ידי בית המשפט העליון כ'קבלת אחריות'. כאמור, בדיחה עצובה.
נמשיך הלאה בקריאה המודרכת. "– החלטנו ולא בלי התלבטות – להעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת עליו על 16 שנות מאסר". החלטנו ולא בלי התלבטות? המציאות מראה בדיוק ההפך, שפסק הדין אשר ניתן רגע לאחר הדיון, הוחלט ללא כל התלבטות כפי שרמז בדיון השופט מלצר לסנגור. אך אם אכן הייתה התלבטות, מדוע היא לא מופיעה בפסק הדין? האם אנו לא זכאים לדעת מה היו השיקולים להקלה בעונש של המחבל? איך אנחנו אמורים להתייחס לפסק דין שמשאיר את הקלפים קרוב לחזה ללא נימוקים? כידוע מפסקי דין רבים של העליון, ערכאת ערעור תתערב בעונש רק במקרים קיצוניים, וכפי שהגדיר זאת שופט העליון יצחק עמית: "התערבות ערכאת הערעור בעונש שקבעה הערכאה הדיונית מצומצמת למקרים חריגים בלבד, של טעות או חריגה קיצונית ממדיניות הענישה בנסיבות דומות". האם כאן מדובר במקרה חריג? האם כאן הייתה טעות או חריגה קיצונית ממדיניות הענישה? ממש לא. הרי השופט אלרון אמר זאת בפירוש בדיון: "גם במקרים כאלה ניתנו השנה 17 שנות מאסר על נאשם, אף בנסיבות פחות חמורות משהיו כאן".
ראינו אם כן דוגמה נוספת לעיוות דין חמור, בו שופטי העליון מעניקים מתנה למחבל שניסה לרצוח, רק כי הגיש ערעור סרק וכעת הואיל בטובו למשוך את הערעור וחסך להם זמן כתיבה. ולתפארת היכל הצדק הישראלי.