חן אמסלם, גיבורת הסדרה החדשה והמצוינת “פמת"א", מגלה טינה לפרקליטות ואומרת: “אין לב, אין רגשות. רק ראיות. אני לא כמוהם". צריך לקוות שמנדלבליט, החוזר וטוען בפשטנות מטרידה כי מה שיקבע בענייני ביבי הם אך ורק “הראיות והדין", הוא לא כמוהם. כי “ראיות" בלי לב שומע הם ההפך מן הצדק. ובאופן כללי, “ראיות" יכולות להיות דו ותלת משמעיות, וגם “הדין" הוא לפעמים רק צד אחד של העניין, בבחינת ייקוב הדין את ההר, ואין דבר מטומטם מזה.
בפרשת 1000, ביבי קיבל מידידו הטוב המיליארדר ארנון מילצ’ן סיגרים קובניים ושמפניות ורודות במאות אלפי שקלים, לכאורה. הנה לנו עובדה מגונה בהחלט המגובה באינספור ראיות. מהצד השני, ביבי ניסה לכאורה לסדר לאותו מילצ’ן, בין השאר, ויזה אמריקאית. מסוג הדברים שכל חבר מסדר לחבר, אם הוא יכול. וואו, איזה שוחד. אבל האם זה מצדיק את העמדתו של ראש הממשלה לדין? אולי חכם וצודק ונכון יותר במקרה הזה יהיה לחייב את נתניהו, בלי כל אישום פלילי אידיוטי, להחזיר לאוצר המדינה (כי אסור לקבל מתנות מחברים כשאתה ראש הממשלה) את שווי המתנות שניתנו במשך שנים רבות והתכלו בעשן קובני ובבועות ורודות?
בתיק 2000 הבטיח אולי נוני מוזס לביבי “לסובב את ספינת העיתונות" שלו ככל שיוכל (וספק אם היה יכול), באופן שיותיר את נתניהו בשלטון. כאילו "ידיעות אחרונות" קובע בכלל. אבל האם משהו מכל זה הגיע לכלל ביצוע כלשהו, או שנשאר בגדר דיבורים בלבד? והאם לא היה מלכתחילה מקום לראש הממשלה להתערב ולנסות לעזור כשמפעל גדול ומרכזי כמו "ידיעות אחרונות", המעסיק אלפי עובדים, נקלע לקשיים כלכליים כבדים? היכן יש כאן פגיעה בצדק הטבעי? גם אם לפי מוטי גילת זהו “תיק פלדה על שוחד", לעומת תיק בזק, 4000, שהוא, לדבריו, שמובאים היישר מפי הפרקליטות, רק “תיק ברזל". איזה שטויות ילדותיות.
ומה פלילי בניסיון להשפיע על חלק מתוכני “וואלה", שהיה לרוב עוין כלפי ביבי, גם אם היה מטבעו גוף תקשורתי בלתי משפיע. הרי כולם מדברים עם כולם, כולם חותרים לסיקור אוהד ומנסים להשפיע, כולל יאיר לפיד ואיתן כבל או שמעון פרס מנוחתו עדן בשיחותיהם וביחסי הגומלין שלהם עם נוני ועורכי עיתונות אחרים. אולמרט, למשל, ביחסיו עם אמנון דנקנר, מנוחתו עדן, עורך "מעריב" לשעבר. הרי תמיד יש ברקע הלא מדובר (כי החכמים עושים הכל בשתיקה) מודעות בתשלום והשתתפות בוועידות מסחריות ומה לא. על אילו קשקושי שוחד מדברים כאן ביחס לביבי דווקא?
ועדיין אנחנו אוהבים את ביבי, פרט לשונאיו הכפייתיים, ורואים בו ראש ממשלה מזהיר, עם כל טעויותיו ואילוציו הגועליציוניים. הוא יחיד במינו ובדורו, והציבור הוא חבר המושבעים האמיתי, גם בלי מינוי. גם אם מנסים להטיל עלינו מורא בדמות “800 עמודי חוות הדעת" שהגיש שי ניצן למנדלבליט בשם הפרקליטות, כפי שסיפר בכוונת מכוון כדי להרתיע את כל מי שחושב מחוץ לפרקליטות. כי הרי אם לא קראת, אתה לא יכול לשפוט בכלל. כביכול.
800 עמודים. מלאי ראיות. אבל אולי מרוב עצי ראיות ועמודים לא רואים את היער, את העובדה הפשוטה שרק בפרשת מילצ’ן ביבי לכאורה חטא, אבל זהו חטא שאפשר לתקן אותו ולכפר עליו בלי משפט. ולכן זה מה שצריך לעשות, לסגור עניין וללכת לבחירות בעת שהשולחן הציבורי נקי מחקירות ומאישומים.
כולנו זקוקים לזה, והמדינה יותר מהכל, כי לפתחנו אורבים חמאס ואיראן וחיזבאללה וארדואן ואבו מאזן ועוד ועוד. ואני אצביע ללפיד, לאו דווקא כדי שיהיה ראש ממשלה, אלא כדי שיצטרף לנתניהו כנגד הסחיטה החרדית וכנגד הגזענות היהודית.