משה ארנס מימש הלכה למעשה את ההדר הבית”רי שעליו חלם ז׳בוטינסקי

כאדם, כציוני וכאיש ציבור מימש משה ארנס הלכה למעשה ובקפדנות את ההדר הבית”רי שעליו חלם ולחם זאב ז׳בוטינסקי. הוא היה מופת ודוגמה גם למי שחלקו עליו אידיאולוגית: אדיב, ממלכתי, מנומק ולא מתלהם, מכבד את שולחיו אבל גם את מתנגדיו. 
 

ארנס עשה תפקידים ציבוריים בכירים רבים בשירות המדינה, וייזכר כאחד משרי הביטחון הטובים שהיו לישראל. כמזכיר ממשלה צעיר זכורים לי היטב גם שיקול הדעת וגם קור הרוח שלו בימים ובלילות לא פשוטים של צה”ל בלבנון ועוד. אך תרומתו לביטחון המדינה ולבניית עוצמתה הצבאית והטכנולוגית הייתה משמעותית גם בשורה של תפקידים נוספים שאותם מילא. 
 

ארנס היה נאמן לדרכה הקלאסית של הציונות הרוויזיוניסטית ולארץ ישראל. מעולם לא התבלבל ואף פעם לא התפתה למקסמי השווא של הנסיגות והאשליות. רגליו היו נטועות היטב בקרקע והוא תמיד הרחיק ראות. הוא היה עקבי גם בדבקות בהשקפת עולמו וגם בהעדפת האינטרס הממלכתי. לצד מחויבותו לרעיון הלאומי, היה ארנס גם דמוקרט בכל רמ”ח איבריו, שהיטיב להבין את חשיבות האינטגרציה של בני המיעוטים בחברה הישראלית. 

 

גם לאחר שעזב ב־1992 את החיים הפוליטיים, הוא ביצע שורה של דברים בעלי ערך. בספרו “דגלים מעל הגטו” חשף במחקר מרשים את מלוא האמת ההיסטורית על מרד גטו ורשה ותפקידו של הארגון הצבאי היהודי (אצ”י) בו. כשר החינוך הייתה לי הזכות לנסוע איתו ב־2012 לוורשה לטקס קריאת רחוב על שם פאבל פרנקל, מפקד האצ”י. נחישותו של ארנס, שבאה לידי ביטוי גם במאבקו זה, הביאה לתיקון מה בעוול ההיסטורי שנעשה ללוחמי הארגון הצבאי היהודי.