בשבוע שעבר תיארתי כאן כיצד התגרתה הנהגת חמאס בישראל והצליחה לאלץ אותה להרחיב את הגבול המותר לדיג. זה אומנם עלה בחמישה הרוגים פלסטינים ובשני ימי שישי של מהומות, אבל לחמאס זה השתלם. הם הפעילו כוח, והמטרה הושגה.
הישראלי הממוצע צופה במציאות הזאת משתאה. התרגלנו לתת להם בראש על כל רקטה שנופלת בשטח פתוח. והנה הם משחקים באש, מגרים את צה"ל שוב ושוב לצאת למלחמת חורמה, אבל תמיד חוזרים הביתה בשלום. לפחות לעת עתה.
אז כמו תמיד בשכונה שלנו, מאחורי כל שיגעון יש היגיון. ראשי חמאס מכירים את ישראל היטב. לא סתם מכירים. באדיקות ובמשך שנים ארוכות הם עוקבים אחר השיח הציבורי כאן, אחרי המהלכים המדיניים, מבוכי הפוליטיקה, אחר המציאות החברתית. ההיכרות הזו עם הישראליוּת היא עבורם מכשיר יומיומי בהערכות המצב. ייתכן כי הערכות אלה יתבדו בעתיד, אבל עד היום הן הוכיחו את עצמן לא רע.
לפחות שלושה אנשי מפתח בצמרת ההנהגה של חמאס הם דוברי עברית שוטפת, זכר לימיהם בכלא. האחד הוא יחיא סנוואר, ראש הלשכה המדינית בעזה. השני הוא סלאח אל־עארורי, מספר 2 בצמרת תנועת חמאס, הפועל מטורקיה. השלישי הוא חוסאם בדראן, דובר התנועה בחו"ל, שפועל מדוחא.
השלושה האלה מכירים את המנטליות הישראלית, עוקבים בעצמם אחר השיח המדיני והביטחוני בישראל, ומצוידים בהבנה וביכולת ניתוח מפותחת של מציאות חיינו כאן. אין שר ישראלי, או אלוף במטכ"ל, או קצין מודיעין, שישב בכלא פלסטיני שנים כה ארוכות ולמד להכיר את סוהריו. או התעורר מדי בוקר, במשך שנים, לתוך סביבה פלסטינית, והתבונן בהם מלמטה.
עזה ומנהיגיה חלשים מול ישראל, והם מרגישים את החולשה הזו על בשרם מדי יום. צבאית, טכנולוגית, כלכלית, מודיעינית וחברתית. אבל לסנוואר, שישב 22 שנה בכלא הישראלי, ולחברים שלצדו, יש על פני מנהיגינו יתרון של היכרות מקרוב. הוא אומנם שם ואנחנו פה, אך הוא מכיר את הכוחות שפועלים על ההנהגה הישראלית טוב מישראלים רבים. ביתרון הזה, הוא וחבריו עשו שימוש עד תום בשנה האחרונה. זו הייתה שנה מורכבת מאוד, לא בגלל המלחמות שהתחוללו בה, אלא בגלל אלה שנמנעו.
אז הם צופים בנו משם ואומרים לעצמם: ישראל אינה יכולה לצאת למלחמה נגדנו. לא מכיוון שתפסיד. היא לא תפסיד. היא אינה רוצה מלחמה, כי היא יודעת שני דברים. האחד, חיילים יחזרו הביתה בארונות. זו מלחמת ברירה, וספק אם החברה הישראלית תעמוד במחיר שתגבה. השני, המרתיע יותר, נוגע ליום שאחרי. סילוקה של חמאס יחייב כינון ממשל ישראלי ברצועה, ואם לא - הוא יוליד גן עדן למיליציות קיצוניות. הרשות אומנם רוצה לחזור לשם, אבל ספק רב אם תוכל, ועוד על כידוני הישראלים. הפלת חמאס, אם כן, היא הזמנה לטבוע בבוץ של עזה.
הידיעה כי ישראל אינה רוצה מלחמה ברצועה, ולא תצא אליה בגלל שדות שהוצתו או מהומות דמים בגבול, מחזקת מאוד את חמאס. היא מעניקה למנהיגיה שקט נפשי, מעין פוליסת ביטוח, המאפשר למתוח את עצביה של ירושלים. למתבונן מהצד זה נראה כמעשה חסר אחריות, אך בחמאס שקלו את הטקטיקה הזו היטב. הם הגיעו למסקנה כי ביכולתם להוציא את האויב מדעתו, אבל הגרוע מכל לא יקרה. בא מבצע צה"ל להשמדת מנהרות חיזבאללה, והיטיב עמם יותר. הוא אילץ את צה"ל לנקוט משנה זהירות. אף צבא אינו מבקש לעצמו עימות בשתי חזיתות.
בזמן כתיבת שורות אלה עסוקה משלחת בכירה מטעם המודיעין המצרי במאמצי הרגעה נמרצים בין עזה לירושלים. משלוח הדולרים הקטאריים של חודש ינואר הוקפא בהוראה מירושלים, והניסיון מלמד כי ראשי חמאס ירצו להגיב באלימות על ההחלטה. כמו שעשו לפני שבועיים ושלושה, הם יפחיתו את מאמצי הריסון, ויאפשרו להמון הזועם להגיע לגדר הגבול ולפרוק את כעסו. אולי ישגרו גם בלון או שניים לשטח ישראל כמסר של אזהרה. צה"ל עלול להגיב בכוח, וייתכן שייפלו הרוגים בצד העזתי.
זו אינה נבואה ואיני מתחייב עליה, אף יש סיכוי ששפיכות הדם לא תקרה, הודות למאמץ המצרי. האיש מספר 2 בצמרת המודיעין שלהם, איימן בדיע, נמצא ברצועה והוא מפקח החל מאתמול על הריסון. ועדיין, זו תורת הלחימה של חמאס. כך הם עשו רבות בשנה האחרונה, וכך הם נוהגים אף כשגבם אל הקיר. ואם צה"ל ישתולל קצת, לא נורא. עזה רגילה למהלומות. כך הם השיגו את הסולר, את עסקת הדולרים, ועוד כמה טובין. זה השיגעון, וזה ההיגיון.
טראמפ שוב שלף
הכורדים של צפון סוריה לא יודעים אם לבכות או לבכות. רק לפני שלושה שבועות הודיע טראמפ כי הוא מחזיר הביתה את חייליו בסוריה. הכורדים החלו להזיע, אבל השבוע התברר שוב כי דונלד שלף מהר. יועצו לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, נחת בירושלים ורמז כי הנסיגה לא תתבצע בקרוב. מנהיג טורקיה ארדואן שמע את הדברים ומיד הודיע כי בכוונתו לפלוש לחבל. התירוץ, כדי לפגוע בדאע"ש. הסיבה האמיתית - להקיז את דמם של הלוחמים הכורדים.
כמו שסייקס ופיקו חילקו את המזרח התיכון בסרגל, כך מכר טראמפ את ידידיו בסוריה בשיחת טלפון עם ארדואן. בריכוזי הכורדים בסוריה השתררו אז אבל וחרדה. הם לא ידעו מה צפוי להם ביום שאחרי. ארדואן, מצדו, החל לחגוג. הוא התוודה על תוכניתו לניהול החבל הכורדי בצפון סוריה. עם רשת מועצות מקומיות, השקעות ודיכוי כיסי טרור. הוא רק היה זקוק לבולטון, שנועד לנחות שם השבוע עם מידע מפורט על הנסיגה ולוחות זמנים.
בולטון בא תחילה לישראל, רגע לפני שהמשיך לטורקיה, ובפיו בשורה. נעזוב את סוריה רק אחרי שדאע"ש ימוגר, הרגיע את נתניהו, וכך ביטל את הודעת הנסיגה של נשיאו. ארדואן זעם, הודיע לשליח האמריקאי כי אין בכוונתו לקבל את פניו, והכריז על מבצע צבאי קרוב בצפון סוריה. אפשר להבין מדוע כעס. אם אכן יפלוש הצבא הטורקי לצפון סוריה, כפי שהוא מאיים, ימצאו שם כוחותיו חיילים אמריקאים במשימות הגנה על אויביו הכורדים.
ארדואן ידע כי מאחורי הקלעים פעלה ישראל לסכל את המהלך. שליחים מירושלים יצאו ובאו מוושינגטון, ובפיהם הצעה לממשל לחזור בו מהחלטתו לסגת. לא כדאי, הם אמרו בליווי הוכחות, להפקיר את הזירה בידי הרוסים. מאחורי מאמצי השכנוע הסתתרה דאגה לכורדים. ע"פ פרסומים בתקשורת הבינלאומית, גם איתם עושה ישראל עסקים הרחק מן הכותרות. נכון לעכשיו, כוונות האמריקנים מעורפלות. נסיגה, חצי נסיגה, נסיגה בכאילו. מתישהו הרי יעזוב החייל האמריקני האחרון את סוריה. אבל הסיפור הזה מלמד על הקלות שבה מקבלות מעצמות החלטות על מלחמה ושלום.
הסיפור הזה מלמד על הקלות שבה מקבלות מעצמות החלטות על מלחמה ושלום. זה לא משחק מעצמות, זה גן שעשועים. צבא זר כובש שטחים במדינה ריבונית, פועל בה שנים ארוכות לטובתו, ובוקר אחד מסתלק משם - בלי שמץ של אחריות לגורל העם ביום שאחרי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]