בט”ו בשבט תש”ט עמד נשיא המדינה חיים ויצמן בפני מליאת הכנסת שהתכנסה בפעם הראשונה. “היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה”, אמר והביט ב־120 הח”כים הראשונים בתולדותינו – אבל לא רק בהם. באולם הצפוף נכחו באותו יום שבעים דורות של יהודים; מארבע קצוות תבל וגלות הם באו כדי לשבת בשורה הראשונה בטקס שהמתינו לו כמעט אלפיים שנים. “היינו כחולמים, אה?”, אמר זקן ממגורשי ספרד לחכם תימני שישב לצידו. כשהניף ויצמן את פטישו והכריז: “הכנסת הראשונה למדינת ישראל פתוחה!”, 120 נבחרי ציבור מחאו כפיים, ובעיני שבעים דורות של יהודים התנוצצו דמעות.
מאז אותו יום עברו שבעים שנים בדיוק. המליאה אומנם נראית אחרת והח”כים התחלפו, אבל את ייעודה הכנסת לא שינתה: היא עדיין הבית שבו אנחנו יכולים לשאול את עצמנו את השאלות הנוקבות ביותר, ובו אנחנו משיבים את התשובות הכנות ביותר. הכנסת היא עדיין תיבת התהודה של התקוות שלנו, של השאיפות שלנו, של החלומות שלנו - והיא גם המקום שבו אנחנו עושים הכל כדי שהחלומות האלו יתגשמו.
אין סרט מתח שיוכל להתחרות בסצנות שהוקרנו בכנסת בשבעים שנותיה: היא שמעה תרועות מלחמה וחצוצרות שלום; היא ראתה איך תקציב המדינה שנחקק בה הולך וגדל משנה לשנה ואיך הצנע שהונהג בין כתליה הופך לשגשוג; היא הייתה מוקד לחרם בינלאומי בימי קום המדינה, והיום היא מוקד משיכה למאות מנהיגים, ראשי מדינות ושגרירים שבאים מכל העולם לבקר בה ולחתום על הסכמי שיתוף פעולה; בוועדות הכנסת הפכו מחלוקות לחוקים, במסדרונותיה סכסוכים היו לסיכומים ובמליאתה הקולות הרבים בהם שרה החברה הישראלית נשמעו כמנגינה משותפת אחת.
כשהייתי ילד, שגדל ברוסיה הקומוניסטית, מאחורי מסך הברזל, אפילו לא העזתי לדמיין שיגיע יום ואעמוד בראש בית המחוקקים של מדינת ישראל הריבונית. בימים הקשים של עבודות הפרך שגזרו עלי השלטונות הסובייטיים, אפילו לא העזתי לחלום שיגיע יום ואנהל את ישיבת המליאה שבה חוק יסוד הלאום עבר ברוב גדול, או שאוביל טקס משותף לכנסת ולקונגרס האמריקאי לכבוד יובל שנים לשחרור ירושלים הבירה.
נכון, לא כל הימים בכנסת מיוחדים כל כך. יש גם ימי חולין שבהם המשכן נראה כלא יותר מבניין אפרפר; לפעמים הכנסת מתכסה באבק של ויכוחים, של צעקות ושל אינטרסים. אבל בכל בוקר כשאני מגיע לכנסת אני אומר לעצמי: לפני הכל ואחרי הכל, אחרי אלפיים שנות טלטול ונדודים, זה המקום שבו העם היהודי שוב יכול לעצב את גורלו במו ידיו.
כאשר אני מרים את עיני ומתבונן במליאה, אני שמח לראות שכל הדורות שלפנינו עדיין יושבים באולם; לא משנה אם זה דיון קצר בקריאה טרומית או ישיבה לילית על אישור חוק יסוד – הם שם, מתבוננים בנו ומצפים לראות לאן נמשיך לסלול את הדרך הארוכה של תולדות עמנו. וכשאני מרים את פטיש היו”ר ושומע את הלחישה “היינו כחולמים”, אני אומר: כן, היינו כחולמים. ויש לנו עוד הרבה חלומות לחלום ועוד הרבה מעשים להגשים, יחד, בכנסת.
הכותב הוא יו"ר הכנסת