דבריו של אבו מאזן נאמרו באיפוק רב, אף שהסתירו תשוקה בוערת. מול אולם גדוש ישראלים ופלסטינים במוקאטעה ברמאללה, הביע ראש הרשות תקווה כי הבחירות בישראל יעלו ממשלה שידה מושטת לשלום. הוא לא נקב בשמות, אבל אין צורך להכיר את הרשות עמוקות כדי לדעת שאבו מאזן חולם על מהפך. ימי נתניהו היו עבורו אסון. ראש ממשלת ישראל סירב להתקדם בתהליך השלום, עיבה את ההתנחלויות ועשה יד אחת עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להקפיא את תקציבי התמיכה השונים בפלסטינים.
באותו כינוס של פעילי שלום, שאירע ביום רביעי שעבר, פתחה הרשות את מסע הבחירות שלה לכנסת הבאה. הם מודעים למגבלות ההשפעה שלהם על הבוחר הישראלי, ולכן הקמפיין שלהם יהיה זהיר. פה ושם תשמעו אותם משמיעים קול ומזכירים שאופציית השלום עדיין פתוחה. כך עשה אבו מאזן באותו כינוס, כשאמר כי הוא רוצה לפגוש בדור הצעיר של הישראלים. אבל לו הדבר בידו, ברור איזה פתק היה הראיס משלשל בקלפי. הוא היה מצביע רל"ן. רק לא בנימין נתניהו.
מו"מ הדוק
עד כאן אצל הרשות. מה אומר מד הדופק בעזה? את מי רוצים יחיא סנוואר ואסמעיל הנייה לראות בראשות הממשלה? בניגוד להצהרות שתשמעו מהם בשבועות הקרובים, שלפיהן כל ממשלה שתעלה היא גזענית ותוקפנית ולכן מבחינתם כל היהודים אותו דבר, סנוואר ואנשיו עוקבים אחר המתרחש כאן כמעט על בסיס יומי. סנוואר עצמו בקיא בעברית ומגבש רבות מתובנותיו על המתרחש כאן מצפייה ישירה בשידורי הטלוויזיה והרדיו בישראל.
הוא לא היחידי. גם בקרב ראשי חמאס בדוחא, ואצל חבריהם באיסטנבול, יש דוברי עברית שעוקבים אחר הזירה הישראלית באדיקות. אין מדובר בקשבים זוטרים, אלא בבכירים ביותר. כל אחד מהם בקיא בפוליטיקה הישראלית ומחזיק בדעות מנומקות, שהושגו לאחר מעקב בן שנים אחר הדמויות הבולטות בירושלים.
אבל את נתניהו הם מכירים לא רק מהתקשורת הישראלית. הם ניהלו איתו ועם אנשיו משא ומתן הדוק בשנה האחרונה להסדר רגיעה לאורך הגדר. שליחים רבים ושונים העבירו מסרים מעזה לירושלים ותל אביב באינטנסיביות שלא הייתה מעודה. לעתים אף באותו יום. סנוואר מכיר את נתניהו, אפוא, גם כנושא ונותן, לא רק כנואם כיכרות. רק הוא, ועוד קומץ בכירים ומתווכים, קיבלו את המסרים הרבים מירושלים. זהו מידע אינטימי, ברובו עיקש ופסימי, אבל בכוחו ללמד על מי שעומד מולם בצד השני.
האם סנוואר מעדיף, מבין האפשרויות הריאליות, את המשך קיומה של הממשלה הנוכחית? הדעת נותנת שכן. לא משום שראש ממשלת ישראל רך ומתחשב בחמאס, כפי שטוענים נגדו מקטרגיו מימין. אלא משום שעשה דרך ארוכה ופרגמטית מאז החריב את עזה ב־2014. בקיץ האחרון הגיעו חמאס וישראל להסדר הפסקת אש. ישראל עמדה בהתחייבויותיה, למעט כמה פעמים שבהן ביקשה לעשות שריר. אחרי שההסכם איים לקרוס, מצאו הצדדים יחד את מזוודות הדולרים.
אחריו שונה המנגנון, והדולרים הקטאריים הועברו לעזה באמצעות האו"ם. כל הזמן ניגר בעזה דם, ושני הצדדים שפכו זה על זה יובלים של אש ועופרת. אבל בחמאס הבחינו כי ממשלת ישראל מקפידה להמשיך לדבר, אינה מפוצצת את השיחות והיא רחוקה מלסגת. בשטח חתרו הצדדים למגע, ובצינורות הדיפלומטיים חיפשו בעיקשות מוצא.
בחווייתה של הנהגת חמאס, בקיץ 2018 נפער הפתח הראשון והמשמעותי ביותר בהסרת הסגר. פתח צר, כדי סדק, אבל עיקרו במחשבה, ורק אחריתו בשטח. המחשבה בישראל, שבאה לידי ביטוי שוב ושוב מהחלונות הגבוהים, כי הסגר לא ישרוד לנצח.
בעזה לא מתבלבלים. נתניהו אינו יקיר חמאס. הוא אויב. בתקופת כהונתו מירר צה"ל את חייהם. גם הם היתלו בו. אבל למרות כל זאת, בשנה החולפת, במגעים הנסתרים עם חמאס, הוכיחה ישראל שליטה, עקשנות ורצון לסגור הסכמים.
סנוואר יודע שזה לא תענוג, אבל עם נתניהו אפשר לעשות עסקים. בין הצדדים נוצרה מערכת יחסים שלא הייתה קיימת לפני כן. עקיפה, אלימה, אבל שרירה וקיימת. גם המתווכים המצרים למדו כי למרות תדמיתו של נתניהו כקיצוני, כאיש ימין, כסרבן שלום - הרי ביטחונית, יש עם מי לדבר.
מעטים הבחינו כי לאורך השנה הזו החלה ממשלת ישראל להתבטא בעקביות בזכות הצורך לפתור את הבעיה ההומניטרית בעזה. זה אירע, לא במקרה, לאחר פרוץ מהומות הגדר במרץ 2018. שנים אחרי שהצבא מטיף לשיקומה של הרצועה, החלו גם ראש הממשלה ומקורביו לדבר על האינטרס הישראלי בפתרון. עזה של היום במצב נואש, אבל הוא מעט יותר אופטימי מזה ששרר שם לפני שנה. ירושלים מודעת יותר מאי־פעם למצבה הרעוע ורואה בעין יפה את שיקומה, אף שעדיין אינה מניעה כל תהליך משמעותי.
לכך יש להוסיף את התפרעויות הגדר, שהתגלו כאמצעי לחץ יעיל. את הכסף הקטארי שזורם בהסכמת ישראל, ואת אבו מאזן, שהתגלה כאיש הרע. כל אלה תהליכים לטובת חמאס. לאלימות בגדר, כאמצעי לוחמה, יש מגבלות מבחינתם, אבל יתרונותיה רבים. היא מציקה לישראל, אבל שוללת ממנה כל עילה למבצע צבאי רציני. בזכותה מכיר כל ילד במערב את בעייתה של הרצועה, ובשיח הפוליטי בישראל, עזה היא סוגיה חמה. כל זה קרה בתוך פחות משנה, כאשר בירושלים יושב נתניהו.
טעויות של מתחילים
ומה בנוגע לבני גנץ? וליאיר לפיד? את שניהם מכירים בעזה, וגם זוכרים מעשים והתבטאויות מפיהם, שרובנו שכחנו. את גנץ הם מכירים כרמטכ"ל מערכת צוק איתן. ככזה, הם זוכרים אותו לרעה. באחרונה התגאה באחריותו לאחד מאסונותיהם - חיסול אחמד ג'עברי, סגנו של מוחמד דף. אבל זו בעיניהם בעייתו הקטנה. חסרונו העיקרי מבחינתם, שהוא יהיה מטאטא חדש. אחד כזה, אין לדעת כיצד ינהג. אולי ייזום מבצע לשיקום עזה, אבל אפשר שיעשה בדיוק את ההפך: ירצה להראות את כושר מנהיגותו, וידו תהיה קלה על ההדק; ואולי גם ינקוט טעויות של מתחילים. בחווייתם של מנהיגי חמאס, טעויות ביטחוניות ייעשו על גבם, אף אם אזרחי ישראל יסבלו מהן.
עם לפיד העסק מסוכן יותר עבורם. יחולו עליו חסרונותיו של ראש ממשלה בראשית דרכו, אבל לזה יש להוסיף את נטייתו המוכרזת ימינה. בשבתו כשר אוצר, הוא קרא להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועה, ובשנה האחרונה הטיף לחידוש ההתנקשויות בראשי חמאס. מבחינתם, לפיד יהיה ראש ממשלה חדש, אנטי־פלסטיני, עם צורך להפגין שרירים. מתכון לצרות.
בקיצור, לו היה הדבר בידו, קרוב לוודאי שאחרי התלבטות ואחרי שנשללו אחרים, סנוואר היה משלשל פתק של מחל. הפלסטינים האלה, אפילו בקלפי הם לא מסוגלים להתאחד.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]