אושרת קוטלר, שלא יסגרו לך את הפה זה נכון, רק את תוכלי לסתום אותו. החיילים שקראת להם פרא אדם, הם בסך הכל חיילים בני תשע עשרה, שנקלעו למציאות קיימת שאין מנוס ממנה. מדובר במציאות שמאפשר לך זכות קיום, מציאות שמאפשרת לך להקים משפחה במדינת ישראל הנחשקת, לאכול, לעבוד, מציאות שמאפשרת לך בעצם לא לסתום את הפה.
כעיתונאית בכירה, חוקרת ושנונה, הייתי מצפה ממך להטיף מוסר למנגנון הצבאי, למנגנון הפוליטי, שמתעכבים לקחת החלטות למען שלום בנינו, וגורמים להם להתמודד עם מצבים לא סבירים. בחלק מהמקרים מדובר במצבים שאינם מתקבלים על הדעת. אם התרברבת בזה שהבן שלך לוחם, הייתי רוצה לראות אותך עומדת מול שיחת טלפון בה הבן שלך מספר לך על מקרה שבו הוא היה צריך להציל את עצמו או את עמיתו. מה היית עונה לו?
אינני רוצה להזכיר את כל מה שאמרו וסיפרו עמיתים לתחום על הטראומות שחוו יהודים חפים מפשע, ממחבלים שרבצו על הגבולות, אני רק רוצה לשאול כמה שאלות - אני מניחה שאת בקיאה בהיסטורית העם היהודי יותר ממני: למה נבנתה מדינת ישראל? למה בכלל סוף כל סוף מגיע לעם היהודי מדינה? למה ערבי ישראל לא מוכנים לגור במדינה אחרת?
למה מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ועשרים מדינות ערביות סביבה הן לא כאלה? ומה לגבי עונש המוות המוטל על עיתונאי ששוגה או על אזרח שמרים גבה נגד השלטון. לסיום אושרת, אני עיתונאית, מגישה ופרשנית, ששייכת לחברה הדרוזית. כיום מונח על מצחי אות לפיה אני סוג ב'. נפגעתי מחוק הלאום אשר לוקח ממני את השיווייון שלי במדינה. עדיין איני מוכנה להפקיר את מדינתי ואת ילדיה.