50 מוסלמים נטבחו בניו זילנד רק משום שהיו שונים מ"לבן" שהחליט שהוא טוב מהם, ושהכרחי לטהר את ניו זילנד מנוכחותם. שישה מיליון יהודים עונו ונטבחו בשואה על ידי "הגזע העליון", ועד היום יהודים נרצחים בערים שונות ברחבי העולם רק בגלל היותם יהודים, או ישראלים, שנתפסים בעיני רוצחיהם כלא ראויים לחיות. לעתים מונחית תפיסת הרוצחים מתחושת עליונות ולעתים כתגובה לתחושת נחיתות.
אבל, גזענות, חברים, היא מנת חלקם של כולנו, לא רק של הרוצחים המתועבים. גם אנחנו גזענים, וגזענים גדולים. לא נסתיר זאת ולא ננסה לטשטש או להכחיש. רובנו חוטאים בחטא הגזענות: נגד ערבים, נגד שחורים, נגד אתיופים, נגד אריתריאים, נגד להט"בים, נגד ספרדים, נגד שמאלנים, נגד חרדים ונגד כמעט כל קבוצה אתנית אחרת. אנחנו אומה גזענית.
גזענות היא השקפה שלפיה קבוצה אתנית אחת עליונה על קבוצה אחרת. זה אולי–אולי עדיין יכול להיות בסדר אם זה נשאר בתחושת הזהות בלבד (שהרי אנחנו עם סגולה), אבל ברגע שהשקפה זו מקבלת כוח פוליטי, שמביא לאפליה ולאלימות - צריך להילחם בה. כי מתחת לעור, מתחת לשפה, אנחנו זהים: לכולנו אותו מוח, אותו לב, אותן כליות, אותה מערכת שתן ואותה מערכת עיכול. איך אמר שייקספיר במחזהו "הסוחר מוונציה" - "אם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? את הנבלה שאתם מלמדים אותי, שלא איישם? ושיהרגו אותי אם לא אעלה על המורים שלי" (תרגום: דורי פרנס).
וממה שהרגיז אותי למה שעשה לי טוב (אף על פי שזה קשור לגזענות): סרטו של הבמאי גיא נתיב - "סקין". סרט על גזענות באמריקה מצד לבנים ניאו–נאצים כלפי שחורים דרך עיני ילדים - ילד לבן וילד שחור. סרט קשה עם סוף מפתיע ולא צפוי. מאוד הייתי רוצה לחזות בהמשך המשוער של הסרט ולראות מה עלה בגורלו של הלבן הניאו–נאצי ואיך התמודד עד יומו האחרון עם המציאות החדשה.
אז לא חוכמה לקבל את מי שדומה לך. החוכמה היא דווקא לכבד, לקבל ולהכיל את השונה בלי להכניס לתוך המשוואה את צבע עורו, דתו, תרבותו או נטייתו המינית.