דמיינו את עצמכם אי־שם במרוצת 1977. פונה אליכם מישהו ומעז להתנבא. בתוך שנתיים, הוא אומר בפסקנות, נאבד את חברתנו איראן, אבל נקבל את מצרים. בלבכם הייתם חושבים שהוא טיפש. איראן הייתה בזמנו גן עדן לישראלים. קו טיסה ישיר, שגרירות ישראלית בטהרן, שיתוף פעולה בתחום התיירות, התשתיות, החקלאות, הביטחון. מצרים? הגרועה באויבותינו. עוד לא יבשו רגבי עפרם של חללינו במלחמתנו עמה.
מי היה מאמין שהאירועים בתסריט הזה לא רק יתגשמו, אלא גם בסמיכות כה הדוקה. בפברואר 1979 חזר חומייני מגלותו לאיראן. המהפכה האסלאמית יצאה לדרך, וישראל איבדה את ידידתה הקרובה ביותר בשכונה. חודשיים לאחר מכן, על מדשאת הבית הלבן, זכתה במצרים. פיסת היסטוריה שמזכירה שוב, כי נוף חיינו איננו נצח. מארג היחסים של אומה עם סביבותיה, כמו זה של אדם עם סביבתו, חשוף לשינויים חדים. טובים או רעים.
ביום שלישי השבוע מלאו 40 שנה להסכם השלום עם מצרים. כל מוסד אקדמי שמכבד את עצמו קיים יום עיון לרגל המאורע. חוקרים, שגרירים, עיתונאים ועושי שלום הוזמנו לדבר על מצרים שלהם. באו והשתתפו גם כמה מצרים. לא דמויות רשמיות חלילה, אלא אנשים פרטיים. שלום מובן מאליו, הרמוני ונטול מחסומים, אינו זקוק לחגיגות ולאזכורים. היומיום ממלא אותו בתוכן. כאשר השלום הזה אינו בטוח, צריך לחזור ולהיזכר בו בכל הזדמנות.
על גדת הנילוס, לעומת זאת, עברו לסדר היום, כי ישראל וחגיגות לא הולכות שם יחד. רק השגרירות האמריקאית קיימה אירוע צנוע. אחרי 40 שנה הגיע הזמן שנבין את פשר החמיצות הקהירית. עבור המצרים, ישראל היא עדיין צפרדע מקרקרת שיש לבלוע כל יום מחדש. היא אינה אחות ואף לא חברה. היא לכל היותר שותפה עסקית, ולמרבה הצער, עובדה קיימת.
תירוץ ושמו פלסטין
גם לישראל אחריות לכך שהשלום הזה חסר תוכן. היא מעולם לא דפקה על השולחן. לא גילתה נחישות. היא מכירה את העובדות, ולא עשתה דבר. יודעת שאזרח מצרי המעוניין לבקר כאן זקוק לאישור מיוחד מרשויות הביטחון, ולרוב הוא מסורב. יודעת כי מאחורי דיכוי המגע בין ישראלים למצרים עומד המשטר, ולא דעת קהל ספונטנית. יודעת כי אומן מצרי שירצה לבקר בישראל, או פוליטיקאי שיבקש להתראיין לעיתון ישראלי, או אקדמאי שירצה ללמוד כאן לתואר שלישי, יזכה לשיחת טלפון שאי אפשר לסרב לה. ואם ייתנו לו לנסוע, בשובו ייחקר שתי וערב.
גם מצרים יודעת אמת או שתיים. כי לריקונו של השלום הזה מתוכן אין קשר לפלסטין. פלסטין היא תירוץ. יותר מכך: 40 שנה, והחרם הזה לא החזיר ולו שעל אחד מאדמת פלסטין. סיבתו האמיתית היא מאבק הגמוניות. קהיר לא מוכנה לתת לישראל זכות חדירה או נוכחות בעולם הערבי. היא יודעת שהיא השער לתוך העולם הזה, ולכן סגרה אותו כבר 40 שנה. סגר תרבותי, פוליטי, חברתי ואקדמי. הרי ליהודים, נבעך, ממילא לא אכפת.
הסופר המצרי אניס מנסור, חברו ויועצו הקרוב של סאדאת, אמר פעם כי השלום עם ישראל הוא כמו גלידה. הוא קר, אבל כשחושבים על אופציית המלחמה, הקרירות נעשית מתוקה. כשלעצמו, הדימוי הזה נכון. אבל איש לא מונע מן הצדדים להוסיף לכדורי הגלידה פתיתי שוקולד ודובדבנים. היו להן 40 שנה, לממשלות ישראל, לדרוש מהמצרים שיפתחו את לבם הקפוץ, והן לא השכילו לעשות זאת. אם זה מנחם מישהו, הכישלון המצרי גדול הרבה יותר. לו רצו, היו היחסים האלה גן פורח. לא רק שהם נכשלו בהשגת המטרות עבור הפלסטינים. גם מן האזרח המצרי הם מנעו את הפירות. רישיונות עבודה לעשרות אלפי פועלים, שיתוף פעולה טכנולוגי, השקעות ישראליות בתעשייה המצרית, זכות תפילה לצליינים בהר הבית, ועוד ועוד. דבר לא יצא לו, למצרי הפשוט, מכל השלום הזה.
דיפלומטים ישראלים ואנשי ביטחון יגידו לכם כי המגע עם המצרים בימים אלה בשיאו. זו אשליה. גנרלים משני הצדדים אכן מיודדים ועובדים יחד. יחסי ראש הממשלה נתניהו עם א־סיסי טובים משל כל קודמיו. בטלטלה שחוותה מצרים, הייתה ישראל לשכנה היחידה שהעניקה לה כתף חמה. אבל אם אחרי כל זה לב קהיר עדיין קפוץ - הרבה לא השתנה. היחסים היו ונשארו כשולחן שנתמך על רגל אחת. הסכם שלום הטווי חוטים דקים. אם אי־פעם בעתיד ירחף מעליו איום, קריעתם תהיה קלה. יום אחד, בסתיו 2011, זה כמעט קרה.
אופציה אסטרטגית
בשיח הפוליטי הנהוג שם ישראל עדיין מכונה "אויב". לא בפי יושבי קרנות. עיתונאים מקורבים לארמון, חברי פרלמנט ואנשי רוח מרגישים חופשי לכנותה כך. איש אינו מתקן אותם, אף שהדבר אפשרי. בחווייתם של מצרים רבים, אף בדרג נושאי התפקידים, ישראל היא אכן אויב. אז מה אם מתקיימים איתה מגעים ביטחוניים רגישים. היא אויב, שבעת הזו כדאי לנצל את יתרונותיו.
מצרים חוזרת ואומרת כי היא בחרה בשלום כ"אופציה אסטרטגית". ביטוי שנשמע טוב. אסטרטגי, משמעו ברמות הגבוהות ביותר, אינטרס לאומי. אבל שלום שהוא "אופציה אסטרטגית" הוא שלום שהאופציות שלו ימוצו ביום מן הימים, והאסטרטגיה שלו תוחלף באחרת. וכי מה ציפינו, שהמצרים יגידו שהם רוצים שלום בין שני העמים? הסכם לדוגמה שנמסור לדורות הבאים, והם יורישו אותו בחפץ לב לילדיהם? אין לנו זכות לצפות לכזו מדיניות ולשימוש בזו הלשון, כל עוד מנהיגינו עצמם אינם מעודדים שיח מסוג זה.
ישראלי שידבר עם מצרי על שלום יתכוון לביקור סאדאת בכנסת, לשיחות במינא האוס, לפירמידות. עבור המצרי, שלום זה מדינה פלסטינית. לפעמים מצחיק לשמוע אותם מדברים. הראשון אומר לו, טוב שיש שלום. השני עונה, הלוואי שכבר יהיה שלום. במרחק נגיעה מכאן שוכנת ציוויליזציה מסקרנת, ורוב הישראלים כלל אינם מכירים אותה. מצרים היא מעצמה של תרבות, מרכז ארכיאולוגי עולמי ופנינת תיירות בינלאומית. גם היום, אחרי אירועי "האביב הערבי", היא בטוחה למבקרים, אבל ישראלים חשים כי חייהם שם בסכנה.
המצרי הוא ברנש חם ומסביר פנים, אבל ישראלים יהססו להפקיד בידו את שלומם. לא מצאתי ישראלי שחזר משם ולא התפעל, אבל הפער הזה קיים כבר 40 שנה. פער בין מה שמצרים היא באמת, למה שאנחנו חושבים שהיא. הפער קיים כי המנהיגים רצו שיתקיים. אל תאמינו לאלה שמספרים לכם שהיחסים הדוקים, וכי הם בדרגה הגבוהה ביותר אי־פעם. לו היו כאלה, הייתם מרגישים זאת בעצמכם. היחסים עם מצרים היו ונשארו מסיבה שרוב מוזמניה נשארו בבית. וכי למה שיגיעו. זו לא מסיבה. זו אופציה.
צודקים אלה למעלה. החיים חשובים מהנאות החיים. יותר דחוף שהמצרים ייתנו ביטחון. והם נותנים. גם מקבלים. שיתוף הפעולה הדוק. מידע זורם מכאן לשם ולהפך. תפקידם כמתווכים במגעים עם חמאס חשוב ומציל חיים. אבל רבותי, זה המובן מאליו. זה המינימום. לנו ולהם מגיע יותר.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]